"חוץ מלהזיז את הכנפיים, לא היה לנו מה לעשות"

הגיחה האמיצה של שני מטוסי הפנטום לצילומי מודיעין בעיראק הסתבכה כאשר תוך כדי טיסה זיהה אחד הצוותים בתא הטייס מיג עיראקי שמלווה אותם. הפקודות הורו קודם כול להיפטר ממיכלי הדלק, ה"בידונים", כדי להפחית את משקל המטוס ולהגביר את יכולת התמרון והמהירות. בהחלטה של רגע אימה אחד, הצוות פתח מבערים. המטוס האיץ והספיק לחמוק מהמיג העוין, אך פתיחת מבערים לא הייתה חלק מחישוב הדלק. המיג החל לפנות לכיוונם. אם ייכנס מאחוריהם, המטוס יהיה בסכנת הפלה. "הסתובבנו וטסנו לכיוונו, כקריאת קרב, הרי אנחנו יכולים להפיל אותו מלפנים והוא יכול להפיל אותנו רק כשנמצא מאחורינו", מספר נווט המטוס, סא"ל (בדימוס) יובל נווה, שקיבל ציון לשבח ממפקד חיל האוויר לאחר הפעולה. "כשברקע בעיית הדלק ותוך ניסיון לא להיכנס לקרב, המיג ביצע פנייה נוספת, הגברנו את המהירות וטסנו לכיוון השני. כדי לרדוף אחרינו, הוא יצטרך לעשות סיבוב פרסה שלם. מאותו הרגע, לא ראינו אותו יותר", הוא מתאר בהתרגשות. ואז התברר שלמטוס הפנטום השני במבנה חסר דלק, שנותר בבידון שניתק ממנו עוד בשלב איבוד המשקל. "המחסור בדלק חייב אותנו לעלות לגובה בו ניתן לזהות אותנו כדי לדאות חזרה הביתה, ובלי שום אפשרות לאקט של קרב. התחושה חונקת בגרון, שאולי הגזמנו. אמרנו שאם מטוס בא להפיל אותנו – זה נגמר. הם רואים אותנו במכ"ם וחסר לנו הרבה מאוד דלק, חוץ מקצת להזיז את הכנפיים – אין באמת מה לעשות", הוא מתאר ומבט מוטרד עולה על פניו כשהוא נזכר במה שאירע לפני 34 שנים. "כל מה שיכולנו לעשות זה להגביה ולהנמיך עוף בצורה חסכונית, עד שנפגוש את מטוס התדלוק שהוזנק". ובעיקר, לקוות לטוב.

אי שם, מעבר לגבול

נווה היה סמ"ט ב', אחד מסגני מפקד הטייסת בשפת הטייסים. "באחד הימים הגיע מפקד טייסת העטלף, סא"ל דאז גדעון שפר, עם משימה: לצאת לצילומי פני השטח מעל שמי עיראק. גיחת צילומים הייתה די שגרתית בטייסת, אבל הטיסה הזאת הייתה למרחק כל כך גדול ולכן הייתה מיוחדת. כולם רצו אותה. מתוקף הדרגה ובגלל שלא יצאתי לטיסה מיוחדת כבר זמן רב, רציתי לצאת" משתף נווה.  אך להפתעתו גילה שלא הוא מיועד לטוס אלא רביעיית מטוסים אחרת. "כל אחד רצה להצטרף לפעילות מורכבת. הטיסות הפשוטות נהיות משעממות, יום-יומיות", מתאר נווה. הוא מדבר על אותה טיסה כמעט כאילו הייתה ההזדמנות היחידה שלו לעלות מעל פני הקרקע. ארבעת המטוסים יצאו למשימת הצילום. הם חזרו בסופה של טיסה מאכזבת. האזור כולו היה מכוסה בעננים, ועל כן התצלומים היו בלתי שמישים כמעט. הוחלט לצאת לגיחה נוספת במדינת האויב. הפעם, הצטרף נווה לטיסה כנווט, כשאיש צוות האוויר השני במטוס הוא מפקד הטייסת, סא"ל שפר. המשימה הייתה מסובכת במיוחד: היה צורך בעיקוף עצום כדי לא לטוס מעל ירדן, אז מדינה עוינת, וטיסה מעל לשתי מדינות אויב, נוסף לשני תדלוקים אוויריים מעליהן. על הצוותים לטוס בגובה נמוך כדי שלא יזוהו במכ"מים העיראקיים. ברגע הצילום טיפסו לגובה 35 אלף רגל, שם היו חשופים לעיני האויב. עד כה הטיסה עברה בצורה חלקה, ללא בעיה נראית באופק. הטייסים חשבו שיקבלו "או-קיי" לצילום של יעד קרוב אחר. "ההנחיה הייתה שאם אנחנו עוברים את הצילום הראשון בקלות, נקבל אישור להתקדם ולצלם קטע נוסף", מוסיף נווה. תוך כדי הצילום קיבל הצוות "נגטיב" על הצילום הבא. "מיד הבנו שמשהו השתבש".

עקב בצד אגודל

מהר מאוד התבררה הסיבה לביטול הצילום הנוסף: מיג עיראקי זיהה את הפנטום הישראלי והחל לרדוף אחריהם. "הגיחה הקודמת, שבוצעה כמה ימים לפנינו, הייתה בצוות גדול יותר. הם נראו במכ"ם למשך כל זמן הצילום. אני חושב שצוות עיראקי זיהה אותם ולכן היו בכוננות יתר כששבנו להשלמת צילום התמונות החיוניות. יכול להיות שמלחמת שבע השנים, שהתנהלה באותם הימים בין עיראק לאיראן, הייתה עוד סיבה לכוננות המוגברת", הוא משער. נווה, שפר והצוות שליווה אותם החלו לטוס חזרה לישראל. "יכולנו להפיל את המיג בקלות, המטוס שלנו היה טוב יותר. היינו חדורי משימה, קרי רוח ולמודי קרבות. יצאנו מהארץ עם הוראות להימנע מקרב, כדי שלא להיגרר לתקרית בין-לאומית", מתאר נווה. האויב רדף אחריהם בפראיות דורסנית. על הצוותים הישראליים היה לשמור מרחק ממנו ולבצע תרגילי התחמקות תוך שמירת דלק, שכן מטוס תדלוק מסוגל להגיע לירדן, אך לא מסוגל להגיע לעיראק. לאחר מרדף מתמשך הצליחו הפנטומים לברוח מטפריו של המיג ללא צורך להפילו בכוח אש. לאחר כמה ימים הסתבר שהמיג העיראקי נפל: הוא נמצא במדבר עם מכלים ריקים מדלק, כנראה ביצע תמרונים לא מחושבים במרדף אחרי הטייסים הישראלים ולא שימר מספיק דלק כדי לחזור לבסיס האם. בהילת ההפלה זכו חברי המבנה בעיטור שעדיין נמצא על קירות הטייסת. את הנזק שעשה המיג, החלו להרגיש מיד לאחר שהמרדף נגמר. המשימה הפכה לבלתי אפשרית כשמטוסם של שפר ונווה איבד משאבים רבים במצוד השמימי. הפנטום הנוסף במבנה נזקק לדלק מידית, הם היו נואשים לעזרה ישראלית מעל שמי ירדן העוינת. המטוסים נאלצו להגביה עד לגובה שיוט ולטוס בצורה חסכונית, אך באותה הנשימה הסכנה הייתה רבה - חיל האוויר הירדני עלול היה לזהות אותם בכל רגע, ולהזניק מטוסים שיפילו אותם, מבלי שלפנטומים תהיה יכולת להתגונן. לקראת סופה של הטיסה רוויית הלחץ, הצטרפו למבנה מספר "בזים", אף-15, כדי ללוות ולחפות על שני הפנטומים הצמאים. מטוס "עיט", סקייהוק, הגיע לצורך תדלוק אווירי מעל לירדן, כך שגם את החוליה המלווה היה ניתן לזהות בקלות, ואלמנט נוסף של איום התווסף לתהליך המסובך מלכתחילה.

אין כמו בבית

כשחזרו לארץ, בטיפות הדלק האחרונות, הרגישו חברי הצוות הקלה גדולה. הם הצליחו לחזור עם התמונות הדרושות, לתדלק בתנאים הבעייתיים ואפילו פגשו מטוס אויב – בדיוק הריגוש לו "ייחלו". "אחרי המבצע הכרזתי 'הצדק יצא לאור'. הרי רציתי עוד לטוס במבנה הראשון ואמרו לי שלא, אז לפחות בפעם השנייה הצלחתי", נווה מתלוצץ. הטייסת כולה געשה ורעשה לקבל אותם בחזרה, לאחר שכולם בהו במסכים ובמכשירי הקשר במהלך המשימה, שגררה עלילה מתפתלת. הזנקות מטוסי האף-15 ומטוס התדלוק הוכיחו את עצמן בהשבת אנשי צוות האוויר ארצה עם התמונות. "הצד הניהולי בטייסת פעל ללא דופי. התפקוד המופתי שלהם אל מול הבעיות אליהן נקלענו היה מה שאפשר לנו לבסוף לחזור הביתה בשלום", מדגיש נווה. "האמונה שלי בסגל מקבלי ההחלטות בחיל האוויר, ובכלל של צה"ל, נובעת מההבנה שהמפקדים מחליטים החלטות מסוכנות אך במודע ובמחושב – אני סומך בעיניים עצומות על השיקולים של חיל האוויר וצה"ל. היה, ועדיין יש לי רצון, לעשות עוד בשביל המדינה. אני מאוד מעריך את הניהול שהצבא מבצע", אומר נווה. מעט מאוחר יותר, כשנודע להם על המטוס שנפל במדבריות עיראק ועל כך שיקבלו את תהילת ההפלה שלו, התמלאו הטייסים בגאווה נוספת. "לאחר שהמבצע היה מאחורינו, מפקד חיל האוויר בזמנו, האלוף (מיל') דוד עברי, אמר שמבחינת ניהול המבצע וההתמודדות עם ההפתעות שנקרו בדרך - הוא היה יותר מסובך ממבצע 'אופרה', שהתרחש חצי שנה קודם לכן", הוא מסכם. על פועלם במבצע ועל השמירה על קור רוח ותפקוד ללא רבב תחת איום האויב והמחסור בדלק, הוענק ליובל נווה ולחבריו למבנה צל"ש מפקד חיל האוויר.