"לא היינו יודעים על העיטור מעולם, אם זה היה תלוי רק בו"

כמו פצצה מתקתקת ותחת אש המצרים, עמד הזחל המשוריין (זחל"ם) כשבתוכו עשרה לוחמים ותחמושת רבה שאיימה להתפוצץ בכל רגע. במלחמת ששת הימים, רץ אליהו אלירז ז"ל, מפקד זחל"ם מגדוד "עשת" בחטיבה 7, אל עבר הכלי כדי לחלץ את הלוחמים. על פעולתו במלחמה קיבל אלירז צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הדרום, שהומר לאחר מכן בעיטור המופת, ובו נכתב: "ביום 7 ביוני 1967, בג'בל ליבני, בהיות רב"ט אלירז אליהו מפקד זחל"ם, נפצע בשתי ידיו, בחזהו וברגלו מכדורי מקלע ומהפגזה. למרות פציעתו הקשה ותחת אש אויב, ניסה להציל את חברו מהזחל"ם הפגוע והבוער. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".

לאחר שיצאו הכוחות מאום־כתף בדרך לג'בל ליבני, הם נתקלו בכוחות מצריים. "אלי רץ בין הכדורים, רץ כדי להציל את החברים שהיו בזחל"ם", מספרת אהובה, אלמנתו, שבזמן המלחמה הייתה בביתם עם שתי תינוקות. "הוא פתח את דלת הזחל"ם וצעק 'תקפצו עם הנשק! רק אל תשכחו את הנשק!' כדי שלא יישארו חסרי אונים מול המצרים. בלי הנשק היו הורגים אותם". שמונה לוחמים הספיקו לצאת מהזחל"ם לפני שהתפוצץ, ושניים נהרגו. "הישבן שלו בער באש, נכנס לו כדור לעורק ביד ויצא זרם דם. הוא חסם את הפציעות עם כפות הידיים שלו ושכב. הוא נפצע כל כך קשה שחשבו שאין מה להציל יותר וכיסו אותו בשמיכה", אומרת אהובה. "המפקד אמר לא לאסוף מתים, רק פצועים. משום שהיה מכוסה, חשבו שהוא כבר נפטר אז לא אספו אותו. חבר שלו התעקש לראות אותו, וכשהוריד את השמיכה ראה שאלי חי".

 עוד זה מדבר וזה בא

ביום בו אליהו נפצע, גם אחיו אברהם נפצע. פרופסור אברהם אלירז שירת כרופא והתלווה לכוחות הצנחנים שעשו את דרכם בירושלים. כאשר שני האחים נפצעו, ההורים האמינו שמדובר בבן פצוע אחד. "אותי לקחו לבית־החולים 'הדסה' בירושלים, ואת אלי פינו לבית־החולים בבאר שבע. התקשרתי רק למחרת, כי לא יכולתי לצלצל", מספר אברהם. ההורים קיבלו הודעה כי "הבן פצוע", ולא נאמר מי מהבנים. "האבא הלך לבקר את אלי הפצוע, ולאמא נודע שאני פצוע קל. היא לא ידעה דבר על אלי. כשחזרה להודיע לו על פציעתי, ראתה שאבא שלי לא נמצא". לאם נאמר שהאב מבקר את הבן הפצוע. "אחרי שעה הם נפגשו והבינו ששני הבנים נפצעו".

אליהו ספג רסיסים רבים בגופו. "הייתי מוציאה לו אותם, שמה על השולחן וסופרת. רסיס אחד נשאר ברגלו גם כשנפטר. הרופאים אמרו שהרסיס דבוק לעצם, שזה יכול לפגוע לו בווריד. הרגל לא עבדה ממש, אבל העיקר שהוא יצא מזה בחיים", מספרת אהובה. "הוא גיבור. הוא לא רצה שיגידו שהוא גיבור. הוא לא רצה לקבל את הצל"ש והעיטור, אמר שזה לא מגיע לו, ושייתנו עיטורים לאנשים שבאמת ראויים לקבל". לאחר חודשיים הוא שב לביתו, אך על הקרב לא סיפר למשפחתו שנים רבות. "הוא לא דיבר על הצבא. הכול למדנו מהספרים. 'אין מה לספר, תקראו בספר', הוא היה אומר לנו אם היינו שואלים על המלחמה", מספרת בתו רונית. "לא ידענו למה הוא לא מדבר, אפילו שיחות חולין אי־אפשר היה לדבר איתו", מספרת אהובה. "הבת שלי יפה הלכה לרווחה ואמרה שאף פעם הוא לא מחבק ולא מנשק אותה, שם הסבירו לה שזה הלם קרב. עד אז לא הבנו מה קרה לו".

צלקות קרב

מלבד רסיס ברגל, הקרב הותיר באלירז צלקות רבות, כאלו שנותרו גם שנים רבות אחרי תום הקרבות. "אחרי המלחמה הוא לא תפקד כמו אבא רגיל. הוא היה צריך שקט כל הזמן. אני חושבת שכשגדלנו והתחלנו באמת להבין, אמרנו שבטח לא היה לו פשוט להתמודד עם המראות, הריחות, הקולות ושליפת הגופות", אומרת רונית. "כשגידלתי את הילדים שלי אמרתי להם שסבא עשה מעשה גבורה, אבל עכשיו הוא אוהב שקט וצריך תמיד לשמור על שקט. אם הם היו מרעישים, הוא היה אומר שהוא לא יכול להיות ברעש הזה. זה היה רעש של ילדים, קולות של שמחה, אבל הוא נכנס לחדר, סגר את עצמו והלך לישון". גם את יבבותיה של רונית, שהייתה אז תינוקת קטנה, הוא לא היה מסוגל לשמוע. "כשהייתה בוכה הוא היה צועק לי, 'קחי אותה! לכי החוצה! אני לא יכול לשמוע צעקות!' אמרתי לו שאני לא יכולה, כי יש שמש וחם בחוץ. הוא היה אומר, 'לא מעניין אותי, קחי אותה! לכו לפארק'", מספרת אהובה. "הוא היה מסלק אותי מהבית כדי שיהיה שקט".

רעשים שנראים לאדם הפשוט מובנים מאליהם, הטרידו את אליהו ולא נתנו לו מנוח. "כששטפתי כלים, היו סירים שעשו רעש מתכתי. הוא לא יכול היה לשמוע את זה", מספרת אהובה. הוא לא נתן למצבו לעצור אותו, והשתתף במלחמת יום הכיפורים. "זה היה דור אחר לגמרי. דור של אנשים שלא יודעים לקחת מהמדינה, רק לתת. אנשים צנועים, שלא מפרסמים ורק תורמים. מאמינים שזו חובתם", מספרת רונית. "גם על האירוע שאחריו קיבל עיטור הוא לא רצה לספר, חברים שלו סיפרו על מה שהיה שם", אומרת אהובה. "לא היינו יודעים על העיטור מעולם, אם זה היה תלוי רק בו. יכול להיות שהוא עשה עוד מעשים שלא שמענו עליהם, פשוט כי הוא לא אמר כלום".

 דור שלישי ורביעי

לפני ארבע שנים, במהלך חגיגות יום העצמאות בביתה של רונית, שמעה המשפחה לראשונה על מה שאירע במלחמה. "הושבנו את אבא והתחלנו לדובב אותו, התחלנו להיחשף לכל מה שהוא עבר", נזכרת רונית. בכנס שהתקיים באותה השנה, גילתה רונית שאביה נפגע מאש כוחותינו. "הוא לא סיפר אף פעם, רק בכנס הוא סיפר שנפגע מאש כוחותינו, וכולם שם ידעו את זה, אמרו שזה סיפור מוכר", אומרת רונית. "פתאום התברר לי שהייתה אש ארטילרית עזה מאוד מצד הכוחות המצריים וגם מצד כוחותינו. אמרו לי שיודעים בדיוק מי ירה מהצד שלנו". אליהו לא נהג לספר ולשתף, גם במהלך שירותו. "לאחד החיילים נפלט כדור, הכדור פגע באלי והוא שתק. הוא לא אמר 'כואב לי', הוא לא התלונן, כלום", מספרת אהובה. "הוא שתק כדי שלא יענישו את החבר, ושלא יעשו מזה סיפור".

"אנחנו מצרים על זה שידענו שהוא הלום קרב מאוחר מדי. לא קל היה לחיות לצידו, ועכשיו אנחנו מבינים למה", מספרת בתו יפה. "לא ידענו מה הוא עבר, הוא מעולם לא שיתף אותנו. היום אנחנו מכים על חטא. אם היינו יודעים, היינו יכולים לקבל טיפול, אולי היחסים היו אחרת". את תחושת ההחמצה מלווה תחושת אכזבה. "אנחנו מרגישים שהצבא באיזה שהוא מקום הזניח את אבא. אם היו מטפלים בו, היו מטפלים בכל המשפחה. להשתתפות שלו בלחימה היו השלכות גם על הדור השלישי, גם על אמא וגם עלינו, הבנות שלו", אומרת בתו רונית. "הצבא צריך לתת את הדעת על המצב הרגשי של החייל. מאמנים אותו, מצפים ממנו לעשות מעשי גבורה כאלה, אבל תנו לו גב. תנו לו את הגיבוי שהוא צריך והעזרה שהוא זקוק לה. תלוו אותו לאורך השנים, לא רק הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".