"טענו את הפגזים, ולא ישנו כל הלילה. אם מישהו התקרב, ירינו בו"

אש אחזה בטנק. מפקד הטנק בגדוד "עשת" בחטיבה 7, עמי מור, יצא מהטנק הבוער וסחב על גבו את התותחן הפצוע. "הצלחתי לסחוב אותו עד לתוך חנות פרוצה, ומסביבה התפוצצו רימונים. נתקענו בתוך החנות והייתה אש תופת. אמרתי לעצמי שאני חייב לצאת מכאן", מספר מור. השניים הגיעו לכביש, ומור החל לירות לכל עבר. "הלכנו בערך חצי קילומטר, החפ"ק (חוליית פיקוד קדמי) שלנו היה בתצפית עם טלסקופ שדה, האנשים שם השתגעו, הם לא הבינו איך אני עושה את זה". על פעילותו במהלך מלחמת ששת הימים קיבל מור צל"ש ממפקד החטיבה. צל"ש זה הומר בשנת 1973 בעיטור מופת ובו נכתב: "ביום 5 ביוני 1967, בחאן־יונס, נפגע הטנק של סמל מור מפגז אויב. סמל מור המשיך באש על האויב מטווח קצר, אף על פי שהטנק החל בוער והנהג נהרג. עם גבור האש נאלץ לנטוש את הטנק, כשהוא נושא על כתפו פצוע תחת אש. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת על ידי דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי".
טרם פרוץ המלחמה, הגדוד ירד אל כרם שלום. "ההורים שלי בדיוק עזבו את הארץ, נשארתי לבד ויצאנו למלחמה", הוא אומר. "הייתי עם רגל אחת בתוך הצריח, רגל שנייה עליו. שמעתי יריות, ראיתי מכוניות שחוזרות עם פצועים ופתאום חטפתי חבטה בראש. נגעתי במצח וחיפשתי נתיב יציאה בצד השני. הבנתי שיורים אז נכנסתי לטנק". הם הגיעו לצומת בחאן יונס, וכיוונו את קני הטנקים. "טענו את הפגזים, ולא ישנו כל הלילה. אם מישהו התקרב, ירינו בו", מספר מור. בבוקר הצטרפו לוחמי חטיבת הצנחנים. "נתנו לנו הוראות איך לנקות את העיר. זה היה קן מרצחים. המצרים התחפשו לתושבים, הם לבשו פיג'מות והתחבאו מאחורי סדינים שתלו על חבלי כביסה בבתים", הוא נזכר. "זרקו עלינו רימוני יד, בכל מקום היו צלפים".

משימת התאבדות

אל הטנק של מור ניגש קצין מחטיבת הצנחנים. "הוא אמר לי, 'שים לב, אתה נכנס לרחוב הזה לטהר אותו'. אמרתי לו שאסור לי לעשות את זה, אני יכול לעמוד בקצה הרחוב ולצלוף, לתת חיפוי לצנחנים, אבל אם אכנס לשם, זו משימת התאבדות", מסביר מור. "'שמעת אותי? זו פקודה!' הוא אמר. לא הייתה לי ברירה". מור קיבל מינוי למפקד מחלקה והחל להיכנס לרחוב. "קיבלנו הוראה לנוע על צמחייה, כדי להימנע מדרכים ממולכדות. הרחוב היה מלא בבוץ. ראיתי קצוות בולטים על האדמה, לא הבנתי שאלו מוקשים", הוא אומר. טנק שנסע לפני מור עלה על קצוות מוקשים. "עקפנו את הטנק, כל הגוף שלי היה מחוץ לטנק. אמרתי לנהג שלי 'שים לב, אנחנו עוברים על מוקשים. תעשה כל מה שאני אומר לך'", נזכר מור. "ברגע שעקפנו, פגז פגע בתא הנהג". הנהג נהרג והתותחן נפצע. 
"התותחן היה מכוסה בדם, הוא לא יכול היה לירות. משכתי אותו אליי, תפסתי את מקומו ליד התותח וצעקתי לטען 'תמשיך לטעון לי פגזים!'" מספר מור. "הייתי שלושים מטרים מסוף הרחוב, נזרקו לעברנו רימונים מהמרפסות, ירי מכל הכיוונים. יריתי מהטנק, ובכל פעם הטען צעק 'טעון'. יריתי פגז על הבניין ממול הטנק, וכל מי שיצא מהבניין נורה. נחשבתי לאחד הצלפים הטובים בחיל השריון, ובמהלך המלחמה עצמה חיסלתי 'שרמנים' רבים (סוג טנק - מ"א) מטווחים ארוכים מאוד".

הרגליים ירעדו מאוחר יותר

מור סחב את התותחן הפצוע והכניסו לחצר בה שכבו לוחמים פצועים והרוגים. "הרמתי שמיכות וראיתי את הפנים של אותם לוחמים. במעבר בין השמיכות ראיתי חייל שכביכול נחשב למת, אבל ידעתי שהוא חי", הוא מספר. מור הנשים את החייל מפה לפה וטיפל בו. "מישהו אמר לי, 'עזוב, הוא מת, חבל על המאמצים שלך'. התעקשתי ואמרתי לו שהוא חי. בסופו של דבר החייל חזר לעצמו. הוא היה מחוסר הכרה, אבל חי". בזמן שמור טיפל בפצוע, מחוץ לחצר המשיכה הלחימה. "הצצתי החוצה מהשער של החצר, וראיתי את הטנק שלי מתפוצץ. לא הצלחתי לעצור את עצמי, התפקעתי מצחוק", הוא מחייך. "קצין אחד ראה אותי צוחק ואמר לי 'תגיד לי, אתה השתגעת? מה אתה צוחק?' אמרתי לו, 'לא, אתה לא יודע על מה אני חושב. אני מדמיין מה היה קורה אם אמא שלי הייתה יודעת איפה אני נמצא". 

לאחר תום המלחמה, הוא קיבל צל"ש שהומר לעיטור המופת. "בזמן המלחמה לא חשבנו על עיטורים וצל"שים. הייתי בחיל השריון כל החיים שלי, השתתפנו במבצעים, היינו תמיד בכוננות", הוא מתאר. "פעלתי כפי שאני פועל תמיד, זה פשוט באופי שלי. אני לא חושב שזו גבורה. ראיתי במלחמה חיילים שעשו מעשים הירואיים, לוחמים שהיו תחת אש תופת. אני אדם שלא מוותר, האינסטינקטים שלי פועלים. למרות האש, למרות שהטנק בער, השבתי אש מטווח קצר. יורים עליי מבול, הטנק מקבל רימוני יד, הכול עולה באש, ואני בפנים. בשניות הראשונות שיש לי תקרית, אני מאוד קר מזג. הרגליים ירעדו מאוחר יותר".

תמיד במדים

בהמשך עבד מור ככלכל, רב דיילים, בחברת התעופה "אל־על". "באחת הטיסות עמדתי ליד דלת המטוס וניגש אליי נוסע. המטוס היה מלא באנשים קשישים בטיסה מלונדון לישראל, ואף אחד לא שם לב שהבחור הצעיר היחיד במטוס ניגש אליי", מספר מור. "הוא אמר לי, 'תן לי לעבור'. אמרתי לו שהוא לא יכול, כי זה תא הטייסים. הוא אמר לי, 'לא, תן לי להיכנס. המטוס הזה הולך לשנות כיוון'. הסתכלתי כלפי מטה, לראות אם הוא מחזיק כלי נשק, וראיתי שאין כלום". מור הסכים לתת לבחור הצעיר לעבור, הסתובב והיכה אותו. "סובבתי אותו בשלוש שניות, עילפתי אותו והשכבתי אותו במטבח", הוא מתאר. "הצוות כולו קשר את הבחור עם חגורות של כיסאות". רופא זומן למקום, והוא הורה להנחית את המטוס. המטוס נחת באתונה, והבחור נמסר לשלטונות.

"או שזה היה מטורף, או שזה היה שיכור, או שזה היה מישהו שרצה לחטוף את המטוס ולהתפרסם. כולם יודעים שאיתי לא מתעסקים, אני לא מוותר, כזה אני", מדגיש מור. באוגוסט 1972, במטוס שיצא מרומא לתל אביב, ניסו מחבלים לבצע פיגוע. "העבירו לשתי בחורות אנגליות פצצה במטרה לפוצץ את המטוס. אני פיקדתי על תא הנוסעים והייתי אחראי על חילוצם לאחר שנחתנו נחיתת חירום", מספר מור. "לא היו נפגעים, אני זוכר שחילצתי את כל הנוסעים, ורק אחר כך הרגליים התחילו לרעוד לי מהתרגשות". בעקבות המקרה, קיבל מור צל"ש אזרחי. "ברצוני לציין לשבח את התנהגותך ותושייתך בהנהגת צוות התא בעת התקרית", נכתב בכתב הצל"ש שקיבל. "יכולתי לקבל שוק, יכולתי לעשות במכנסיים או לבכות, אבל לא עשיתי את זה, פעלתי טבעי, כמו שאני מרגיש", מסביר מור. “בעבודה ב'אל־על' הייתי במתח כל הזמן, בדקנו את הכבודה, את התיקים, ותמיד היינו ערניים. היינו עם העיניים בקבינה, שמים לב שלא קורה משהו. הייתי במדים כל הזמן, ככה אני רואה את זה. אם זה במדים של 'אל־על' ואם זה במדים של צבא, עשיתי את התפקיד שלי עבור המדינה".