זרובבל הורביץ גיבור ישראל
|
זרובבל הורביץ, לקראת גיוס
סיפורו של זרובבל הורביץ, גיבור ישראל שהקריב נפשו בשיירת נבי-דניאל, משקף נאמנה את סיפורם של בני דור תש"ח. לכאורה מאפייניו האישיים לא עלו בקנה אחד עם הפרופיל ההֶטְפֵּסי (סטראוטיפי) של דמויות דורו הייצוגיות. הוא לא נולד בארץ כבן לדור עברי חדש, אלא נולד בגולה; הוא לא השליך נפשו מנגד בהסתערות על האויב, אלא שם קץ לחייו כשפוֹצץ עליו ועל חבריו את המשוריין שלהם; והוא לא נפל בקרב הכרעה הרואי מסיפֵּר התקומה המכונן, אלא נהרג ממארב צפוי בהיתקלוּת בעת ליווי שיירה לגוש עציון הנצור, שלאחר מכן נכבש בידי האויב. מדוע אֵפוא הפכה ההתאבדוּת באירוע הקשה לגילוי הגבורה הנשגבת ביותר? האם נועדה הענקת האות לאחר קוּם המדינה להביע את הוקרת האומה לעמידת הגבורה של נצורי הגוש ומלווי השיירות בהצדעת כבוד ממלכתית? במאמר הנוכחי תסוּרטט דמותו של זרובבל הורביץ, כמייצג דיוקנו של דור תש"ח, על רקע מסעה של שיירת נבי-דניאל.
פרשת הקרב
סיפורה של 'השיירה הגדולה' לגוש עציון תועד בהרחבה במקורות ספרותיים רבים.[1] עמידת הגבורה של מתיישבי ארבעת היישובים הנצורים ונפילת הגוש באייר תש"ח נחקקו בתולדות מלחמת העצמאות ותקוּמת ישראל.
בפרוץ מלחמת העצמאות כיתרו הכוחות הערביים את יישובי גוש עציון ואספקת המצרכים החיוניים נותקה. בשלושת החודשים הראשונים אִבטחו הבריטים חלק משיירות המזון והציוד. במבצע 'דבורה' ב-21 בפברואר 1948 יצאה לגוש שיירה עמוסת חומרי ביצורים ביום השבת כדי להפתיע את הערבים, שידעו כי רוב תושבי הגוש שומרי המצוות נמנעים מנסיעה בשבת. השיירה שהובילה אמצעי לחימה ומיגוּן עשתה את דרכה ללא תיאום עם הבריטים, והללו הודיעו בתגובה על הפסקת הליווי החמוּש. עם ניתוק התנועה בכבישים הוטל מצור מלא על יישובי הגוש. בשבת, 27 במארס, יצאה בשעה 08:00 לגוש שיירה גדולה ובה 51 כלי רכב בפיקוד מישאל שחם מארגון 'ההגנה'. צבי זמיר, מפקד הגדוד השישי בחטיבת הראל-פלמ"ח, הופקד על כוח הליווי, אם כי חלוקת סמכויות ברורה ביניהם, כנראה, לא הוגדרה. השיירה הורכבה מ-33 משאיות ציוד, ארבעה אוטובוסים ובהם לוחמי פלוגת חיל השדה (חי"ש) הירושלמית שנועדה להחליף את היחידה במקום, עשרה משוריינים (כולל משוריין פורץ מחסומים ומשוריין פיקוד), רכב גרר ומכונית עזרה ראשונה. נוסף עליהם הוצבו ארבעה משוריינים בכוח עתודה ברמת-רחל בפיקוד מנחם רוסק ומכבי מוצרי, ומטוס ליווי סיפק תצפית אווירית למפקדי השיירה.
מסע
השיירה עבר ללא תקלות כמעט, והמשוריין פורץ המחסומים פינה גלי אבנים ספורים
מהכביש. בתוך כשעה הגיעה השיירה לגוש עציון וצוותים שהוכנו מבעוד מועד פרקו את
הציוד. השהייה במקום תוכננה להימשך כחצי שעה בלבד, אולם בגלל עיכובים רק בשעה
11:25 יצאה השיירה בדרכה חזרה לירושלים. במהלך זמן זה התארגנו הכוחות הערביים
לחסימת הכביש. השיירה נעה תוך פינוי שישה מחסומי האבנים וירי הצלפים, אולם נבלמה
כאשר עברה את הכפר אל-חאדר, למרגלות מבנה נבי-דניאל, כשני קילומטרים מדרום
לבית-לחם.[2]
המשוריין פורץ המחסומים בפיקוד זרובבל הורביץ נע בראש השיירה במרחק כ-
אריה טֶפֶּר, מפקד מחלקת הפלמ"ח, השתלט על המהומה שנוצרה במקום. הכוח הקדומני המשיך לנהל את חילופי האש ממשורייניו, ולאחר מכן קובצו המשוריינים למבנה נטוש בשולי הכביש. טפר ניהל את חילוץ הפצועים וריכוזם במבנה הקטן בן שני חדרים שבפאתי הכביש מול מחנה דהיישה בן זמננו,[3] ואִרגן את הגנת הכוח המכותר באמצעות המשוריינים התקינים. משעות אחר הצהריים ניהלו כ-150 חיילי השיירה הלכודים עם פצועיהם במבנה חילופי אש כבדים בטווחים קצרים מאוד להדיפת שלושת אלפי התוקפים הערבים.[4]
המשוריין פורץ המחסומים נותר מבודד במקומו ללא כושר תנועה וללא קשר פיזי ליתר הכוחות. עשרה מ-14 הלוחמים במשוריין היו פצועים בדרגות פציעה שונות, ובמשך כשש שעות ניהלו הורביץ וחבריו במשוריין חילופי אש עם גלי התוקפים הערבים. מטוס הסיור הקל מדגם אוסטר ('פרימוס') סייע ללוחמים המנותקים בהטלת פצצות אחדות על חיילי האויב המסתערים. יעקב אייגס, אחד משלושת הניצולים שהגיעו בלילה לגוש, תיאר את שעבר עליהם:
לאחר שאפסה כל תקווה להגעת העזרה מבחוץ, התחלנו לדון במצב שנוצר. כל האנשים הבינו שאין סיכוי לצאת מכאן. זרובבל הציע, שאם המצב לא ישתנה לטובה ובמקרה שהערבים יצליחו להתקרב למשוריין נפתח באש חזקה על האויב, נשתמש בחומר הנפץ שהיה מחולק במקומות שונים במשקל לא קטן, ונפעילו עלינו ועל הערבים. רוב האנשים שכבו באפיסת כוחות על הרצפה. [...] היריות בחוץ גברו והלכו ושאגות הערבים נשמעו מקרוב. בשעה שש וחצי נזרקו על המשוריין בקבוקי מולוטוב, אחד פגע בגלגל האחורי והשני במנוע, והרכב התחיל לבעור. זרובבל ואחד מאנשיו תפסו את המטף לכיבוי השרֵפות וניסו להשתלט על האש שאחזה במשוריין מכל צדדיו – אבל מאמציהם עלו בתוהו. יעקב דרור, שהכיר את הדרך לכפר-עציון הציע לזרובבל שכולם יצאו מהמשוריין, אבל הדבר היה בלתי אפשרי בגלל הפצועים ובגלל האש בחוץ שלא פסקה. אז הודיע זרובבל לאנשיו, שכל מי שרוצה לנסות להתחמק יעשה זאת.[5]
המשוריין להט מחום והמצב היה נואש. משהבין זרובבל כי גורלם נחרץ ואין סיכוי לפנות את הפצועים מהמשוריין, הורה לשלושת חבריו הבריאים למלט את נפשם. הללו נטשו את המשוריין המתלקח ובחסות החשֵכה היורדת הצליחו להיחלץ. ככל הנראה מִלכד הורביץ את המשוריין בלבֵנות חבלה וכשהתנפלו התוקפים הערבים על המשוריין הפעיל הורביץ את מטען הנפץ עליו, על עשרת חבריו הפצועים ועל אויביו.
במהלך כל הלילה והיום שלמחרת המשיכה לחימתו הנואשת של הכוח הנצור במבנה בפאתי הכביש, תוך התמהמהוּת הכוחות הבריטיים לצאת לחילוצו. רק בשעה 17:00 הגיע הכוח הצבאי הבריטי שחילץ את 210 לוחמי השיירה, מהם 24 פצועים במצב קשה ו-49 פצועים במצב קל, למחנה 'אל-עלמיין' הבריטי בדרך בית-לחם בירושלים.[6] הבריטים סירבו לחלץ את גופות ההרוגים מהמשוריין שהתפוצץ ומתוך הבית שבו התבצרו הנצורים. אלה חולצו על-ידי חברי 'ההגנה' מאוחר יותר. את כל הנשק והרכב שנלקח מהלוחמים העבירו הבריטים ישירות לידי הערבים.
כ-30 שעות נמשך הקרב בנבי-דניאל, ובמהלכו ביצע שירות האוויר של 'ההגנה' 37 גיחות, מהן 11 גיחות ליליות, בהשתתפות 14 טייסים. הודות להפצצות האוויריות שבוצעו בחירוף נפש עילאי הוכרעה הישרדוּת הכוח המכותר.
15 מלוחמי השיירה נהרגו בקרב[7] והובאו לקבורת ארעי בבית העלמין סנהדריה בירושלים.[8] לפי המקורות של שירות הידיעות של 'ההגנה' (הש"י) ספגו התוקפים הערבים 25 הרוגים ו-60 מהם נפצעו. לפי מקורות חיצוניים נהרגו 135 מהתוקפים הערבים וכ-250 מהם נפצעו.[9]
תולדות חיי זרובבל הורביץ
זרובבל הורביץ נולד בחודש תשרי תרפ"ד (1923) להוריו, חנה-בתיה ושלמה הלוי-הורביץ, בעיירה ז'ז'מר בליטא. אביו היה בר-אוריין, עסק בהוראת התנ"ך והשפה העברית, חינך את בניו ברוח ציונית-סוציאליסטית והפיח בלִבם את הלהט לארץ ישראל העובדת.
לשלמה הלוי-הורביץ ולרבקה, אשתו הראשונה, נולדו שני בנים ובת – יפתח, שמואל וקרן הפּוּך. האם רבקה נפטרה מהתקף לב בליטא, ולאחר פטירתה התחתן שלמה עם חנה-בתיה. לשניים נולדו בליטא בת ושני בנים – יהודית, זרובבל ויעקב.
עד שנתו העשירית למד זרובבל בבית ספר עממי עברי בעיירה. בהיותו בן שבע שנים הוא נעלם יום אחד מהבית למשך יממה, ועורר בהלה גדולה. למחרת בבוקר חזר עליז ומלא רשמים, וסיפר בהתלהבות על כך שראה רכבת בבואה ובצאתה מהעיירה קושדר הסמוכה. התברר, שכאשר שמע על הרכבת, הלך דרך היער הגדול לראותה במו עיניו.
בשנת 1934 עלה עם הוריו, אחיו ואחותו ארצה, והמשפחה התאחדה עם שני אחיו הבוגרים, יפתח ושמואל, בקיבוץ תל-יוסף בעמק יזרעאל. הוא התחיל ללמוד בבית הספר המשותף בעמק חרוד והצטיין בתחרויות אתלטיות, בימי ספורט ובקבוצת הכדורסל. הוא השתתף בתזמורת כלי הנשיפה המקומית,[10] והמשיך בנגינתו בחליל צד לאחר שובו מהבריגדה. בכיתות ההמשך עבד חצאי ימים ברפת ובמספוא, כמקובל במערכת החינוך הקיבוצית דאז. זרובבל דבק במסעות הרגליים של חברת הילדים בכל רחבי הארץ, לרבות באזורים שהשלטונות המנדטוריים אסרו כניסת יהודים, והיה פעיל באימוני ארגון 'ההגנה' בַּגוש (נפת עמק חרוד).
לפני סיום חוק לימודיו החליט זרובבל להתגייס לפלמ"ח, וב-14 ביוני 1942 הוא הוצב בפלוגה א' בקיבוץ כפר-גלעדי. עם התקדמות הקורפוס האפריקני בצבא גרמניה הנאצית לשערי מצרים, הועברה הפלוגה לקיבוץ נגבה, לשמש תריס בפני כוונת הפלישה הגרמנית, ושהתה שם כשלושה–ארבעה חודשים ("אֶל-עַלְמֶיְן, אַף אוֹתָךְ לֹא נִשְׁכָּחָה, / עֵת אֶל שְׂדוֹת הַדָּרוֹם הָרְחָבִים / אֶל הַנֶּגֶב פְּלֻגֹּנֶת נִשְׁלָחָה / עִם מַקְּלוֹת כְּתַחְלִיף לְרוֹבִים". מילים: חיים חפר, לחן: שמואל פרשקו). מות אביו בא' בשבט תש"ג (ינואר 1943), הטביע בו חותם כבד.
בתחילת שנת 1943 הוחזרה הפלוגה לעמק הירדן וזרובבל נשלח לקורס מפקדי כיתות בקבוצת כנרת. למרות שסיים את הקורס בהצלחה והיה בין החניכים המצטיינים, הוא סירב להישאר בסגל ההדרכה בקורס היוּקרתי, ועמד על דרישתו להשתבץ בתפקידי פיקוד מבצעיים, ברוח ראייתו כי "ביצוע המעשה – עיקר והשאר טפל לו..". מעמק הירדן הועבר ליגור, ובתחילת 1944 נשלח לקורס מחנאות. בשובו הוצב באחד היישובים בשרון כדי להשתלב בהורדת המעפילים ניצולי השואה מספינות המוסד לעלייה ב' בחופי הארץ. לאחר מכן נשלח לתל-אביב וסביבתה לפעילות נגד ארגוני ה'פורשים' – האצ"ל והלח"י (ה'סזון'). נוכח הפרת המרוּת הלאומית של ארגוני ה'פורשים' טען זרובבל כי שיטת המאבק לאכיפת השליטה עליהם לא הייתה יעילה די צרכה. הוא תבע מן הממונים עליו שהפעילות תיעשה במהירות וביד קשה בידי כוחות 'ההגנה' ללא שיתוף הכוחות הבריטיים. את התפקיד שהוטל עליו הוא מילא בנאמנות, אבל לא פעם תינה בפני אנשי סודו את תִסכולו מפרישת אנשי האצ"ל והלח"י מהמאבק של היישוב המאורגן בהנהגת המוסדות הלאומיים. כמי שדגל בליכוּד כלל הכוחות היהודיים הוא התמלא כעס ואכזבה מפריקת עול האחדוּת הלאומית של ה'פורשים', ועמד על הסיכון הנשקף מחתרנות זו לדרך המאבק של כוח המגן.
בשִלהי מלחמת העולם השנייה לא היה יכול זרובבל לשאת את חוסר המעש, וחש כי עליו להיחלץ למלחמה בצורר הגרמני. חרף ההתנגדות הנחרצת בפיקוד הפלמ"ח ובקיבוצו ליציאתו מהארץ, מנוי וגמור היה מעִמו להתפרץ לחזית הלחימה באירופה בשורות החיִ"ל (החטיבה היהודית הלוחמת – 'הבריגדה'). לאמיתו של דבר להט בו הרצון להילחם בגרמנים, ואף אם איחר את המועד, הרי שיוכל לנקום בהם, כפי שביטא זאת באחד ממכתביו: "סוף-סוף ייווכחו הגרמנים שקיים צבא יהודי, אשר יודע לנקום את נקמת דם העם השפוך, ולהראות להם שכוחנו עדיין במותנינו".
בחודש מארס 1945 התגייס זרובבל במחנה סרפנד (צריפין), והוצב במחנה האימונים של הבריגדה בפנרה, בקִרבת איסמעיליה, שעה שרוב חיילי הבריגדה הועברו לאירופה. והתאמן בכלי נשק ובמקלעים כבדים שלא הכיר בארץ. בתחרות קליעה של הצבא הבריטי במצרים הוא זכה במקום השני ובפרס. בשהותו שם נמנה על הוועדה לקשרים בין מוסדות 'ההגנה' בארץ לחיילים הארץ-ישראלים. כל מעייניו היו נתונים לארץ אך הוא לא התחרט על החלטתו ועל רכישת היֶדע הצבאי החדש.
בתחילת נובמבר 1945 הועבר לאוסטריה ושהה שם כחודשיים, פעל למען הפליטים היהודים ואִרגונם, משם עבר לבלגיה, שהה בהולנד ובצרפת. עם תחילת השחרור הכללי מהבריגדה, בחודש מאי 1946, הוא הגיע עם חברו י' ב-29 ביוני 1946, יום 'השבת השחורה', למצרים. הם עוכבו במצרים במשך שבוע ימים, ומשנודעה להם סיבת העיכוב, תבעו את שחרורם המיידי והעברתם המהירה ארצה. משסורבה תביעתם, הם אִרגנו שביתה כללית של החיילים הארץ-ישראלים שעמדו להשתחרר, אך ללא הועיל. עם שובם ארצה התנגדו שלטונות הצבא הבריטי לשחררם מהשירות. זרובבל וחברו חמקו מן המחנה והתייצבו בקיבוצם, שמרבית חבריו נכלאו במחנה המעצר ברפיח. הוא לקח בחשבון שיועמד לדין צבאי בגין נפקדותו, אולם נשאר במשק עד שראשוני הכלואים מרפיח שוחררו וחזרו הביתה. ב-1 בספטמבר 1946 שוחרר מן הצבא הבריטי.
בשובו מהבריגדה סיפר בהתלהבות גדולה על רשמיו מפריז: על התמונות שראה ב'לובר' ועל היצירות המוזיקליות ששמע באולמות הקונצרטים הגדולים שם. אבל הוא היה מאושר לראות שוב את תל-אביב עם הכתובות העבריות ושבעתיים שמח לשוב לביתו בתל-יוסף. זרובבל חזר לעבוד במספוא, הענף האהוב עליו עוד מימי לימודיו בבית הספר והתמסר לעבודות השדה – גידול תלתן, אספסת, סלק בהמות וחציר, קציר בחרמשים וטיפול מסור בסוסים. זרובבל היה מעורה בהתכנסויות המשפחתיות בבית ההורים במוצאי שבת, עם זאת הוא לא היה פעיל חברתי ולא היה מעורב בפעילות התרבותית.
קרן הפוך, אחותו של זרובבל, סיפרה כי ביום גדוד העבודה על-שם יוסף טרומפלדור (י"א באלול תש"ז, 1947), קיבל זרובבל את פני האורחים: "כמה נאה היה והדור בלבושו, בחולצתו הרקומה והמסודרת יפה, שהוכנה עבורו במחסן הבגדים, לכבוד החג. בשקט ובחיוך על פניו, התהלך באגפי האולם הגדול, המלא מפה אל פה, מגש גדול בידיו ומכבד את הקהל החוגג בכריכים ומדי פעם בפעם פנה אף אלי וכיבדני בפנים מאירות והפציר בי להוסיף ולהתכבד. באותו ערב היה מלא התפעלות מהקראותיו של פינקל מ'הבימה'".
זרובבל לא שש אלי קרב אבל כשנשקפה סכנה לקיומו של היישוב התפרץ להתגייס ללחימה. עליו ועל חבריו הוטלה משימת אִחסוּן הנשק ותִפעוּל ה'סליקים'. ניסיונו הרב וכישרונו הטכני של זרובבל סייעו רבות לפעילוּת החימוּש הלילית בחפירת בורות ובחציבת אבני הבזלת בעומק רב. בפרוץ מלחמת העצמאות הכשיר את אמצעי הלחימה בתל-יוסף ליום פקודה, ובה בעת דרש לשוב לשירות צבאי קרבי, חרף הוצאתו משורות הפלמ"ח עם יציאתו לבריגדה. בעקבות פנייתו האישית אל מפקדיו מהפלמ"ח לשוב ולהתגייס ללחימה לצד התערבות מוסדות הקיבוץ למענו הוצע לו לשרת בליווי השיירות מהעמק לעפולה. הוא לא נעתר לפניה זו ושאף לצאת לאזור ירושלים. למרות הפצרות חבריו שיקבל את ההצעה, כדי שיישאר סמוך לבית ולמשפחה, לא נעתר זרובבל לבקשתם, ובתחילת ינואר 1948 הוצב באזור ירושלים.[11]
* * *
חבריו הקרובים בביתו בתל-יוסף היו דרור טל, סולל שפרן, מנחם עמיחי מגבעת-חן (לוחם ממחלקת הפלמ"ח בתל-יוסף). על ההתגייסות לחטיבת הפלמ"ח הראל סיפר חברו דרור טל:[12]
זרובבל ואני יצאנו מהמשק יחדיו בדרך לירושלים. נסענו בהזדמנות, במכונית משא עד תל-אביב. בשכונת זבלאווי [יד אליהו], מקום ההיערכות של השיירה לירושלים, מצאנו מכונית נוסעים קטנה וברצון נסענו בה בתוך השיירה כולה. סמוך ללטרון, נערך חיפוש בתוך השיירה על-ידי הבריטים, נמצאה כמות נשק והוחרמה. עם התקרבותנו לשער-הגיא נפתחה אש רובים ומקלעים על השיירה, שנמשכה והלכה במשך כל זמן הנסיעה עד סריס [כיום מושב שורש]. פה הותקפנו קשות וכל השיירה נאלצה להיעצר. הפנינו מיָד את המכונית הקטנה אל נווה-אילן, על מנת להביא תגבורת של רובים ובעיקר מקלעים, אבל העניין לא הסתדר. בינתיים נהדפה ההתקפה והשיירה המשיכה את דרכה עד קריית-ענבים.
עם בואו לקריית-ענבים נקבע זרובבל באחת היחידות שעליהן הוטל התפקיד לאבטח את התחבורה בין הרי ירושלים. מאחר שהמשלטים בהרים לא בוצרו עדיין ומחוסר כוחות, שומה היה על היחידה לסייר בהרים משני צדי הכביש. היינו פותחים בסיורים עם לילה, יושבים במשך היום במשלטים וחוזרים בערב לבסיס. למחרת נחים ובמקומנו באים אחרים, וחוזר חלילה. יחידה זו הייתה מורכבת מוותיקי הפלמ"ח, רובם ככולם בעלי דרגה, מפקדי כיתות. פעמים היו נערכות פשיטות על כפרים באזור ירושלים (יאלו, דיר-איוב, בית-סוריק והקסטל) ומבוצעות פעולות עונשין בעקבות התקפותיהם על השיירות.
אחת המשימות שהוטלה על היחידה, הייתה פיצוץ בית הקפה הערבי בפתח שער-הגיא. בבוא היחידה למקום, נתקלנו בהתנגדות האויב שהתבצר בבניין והיה עדיף במספרו ובנשקו. נפתחה עלינו אש ובגלל מיעוט כוחותינו נסוגנו מבלי לבצע את משימתנו, והגענו בשלום לבסיסנו ללא אבֵדות.
ממעלה-החמישה נשלח זרובבל בפברואר 1948 לקורס צלפים וסיים אותו בהצטיינות. בנסיעתו חזרה לקריית-ענבים הוא נסע עם חברו לקורס משה עטִיָה מכפר-תבור, שסיפר:[13]
נכנסנו בצוותא לאוטובוס משוריין ובמקום הקבוע הותקפה השיירה, וקליעי האויב התחילו מתדפקים על גבי השריון. קהל הנוסעים התבלבל, התרגש והחוויר, אך זוכר אני היטב את מבטו של זרובבל עליהם המלווה בחיוך קל כאומר: שום דבר! שקט! זה רגיל! בהגיענו לבסיס נתברר שהולכת ומוקמת יחידת שריון שתהיה נספחת לליווי השיירות, מיד הציע זרובבל לשרת באותה היחידה ואף נתקבל ברצון ונתמנה כמפקד מחלקה, על שלושה משוריינים ומכאן מתחילה שלשלת הרפתקאות של נסיעות לחולדה וחזרה, לירושלים, להרטוב והסביבה המלוות התקפות בדרך וקרבות.
בשעת לוויה של שלושה שנפלו, הוזעק מתוכה, קפץ על המשוריין וחש להגיע מהר לזירת הקרב כדי להציל את השיירה שהותקפה בדרכה להרטוב. הוא פרץ בין גלי המחסומים שהונחו על הדרך, פילס נתיב לכפר אישוא (אשתאול) ששימש קן למרצחים, הסתובב ברחבת הכפר, פיזר מספר מטחי עופרת אל מול האויב ונסע למושבה הרטוב על מנת להודיע על המתרחש. לאחר דקות ספורות יצא שוב באותה דרך חזרה לקריה [קריית-ענבים].
[...] זרובבל לקח על עצמו להעלות מחולדה מכונית עמוסה חומרי נפץ ומוקשים, שעה שהשיירה נעצרה עומדת, מפאת הידיעות שנתקבלו, כי נערכת עליה התקפת אויב בדרך. הוא היה אחד מאלה שהבין את חומרת המצב בסביבת ירושלים, ידע את הנחיצות בחומרי נפץ ואת הצורך ללא דיחוי במוקשים. הייתה זו פעולה בעלת תכנון עצמי ורבת אחריות. יצאנו בחמישה משוריינים להוציא שלושה פצועים שנשארו בשדה ליד הכביש בין נווה-אילן ובין סריס. כשהגיעו המשוריינים למקום המקרה, נפתחה עליהם אש מכל הכיוונים, מיד השיבו החבר'ה אש מכל האשנבים, אך אשנב אחד נפתח רק למחצה ובעדו חדר רק מבט בוחן אל עבר צוקי הסלעים שבהרי ירושלים מסביב. 'בבל' ישב כה שליו בפינת המשוריין, עקב אחרי מקום הימצאו של האויב. והנה הוא גילהו, לאט-לאט הוא התקין את הגדרה, בשקט הבריג את הרובה בתוך כף ידו, כשלוע הרובה בלבד מחוץ לאשנב, עצר את הנשימה ולפי כל הכללים כיוון, לחץ על ההדק לחיצה ראשונה ואחריה סחט את השנייה וכדור ראשון נורה. מיד נזרקים מבטי האנשים אחריו והם מגלים את מקום הפגיעה והרי הוא אמר: חבר'ה! יש שם כבר אחד פחות! וכך ממשיך לחפש אחרי מטרה אחת, בשקט ממשיך בעבודתו זו ובשלווה כזו, כאילו אינו נתון בשטח סכנה כלל.
בקרב הגדול של השיירה, שבו הועלו באש 18 מכוניות משא, הטעונות אספקה למען העיר הנצורה ואז בא זרובבל עם משוריינו פורץ-המחסומים, בו קבע את מושבו באופן קבוע ומתמיד. הוא התקרב בלאט ופתח באש קטלנית על אספסוף הערבים שרקדו מסביב למדורות...
על החודשיים האחרונים בחיי זרובבל העיד דרור טל:[14]
כעשרה ימים לאחר נפילת לוחמי מחלקת הל"ה בהחישם עזרה לגוש עציון הנצור (ב-25 בינואר 1948) התקבלו ידיעות כי עבד אל-קאדר מכין התקפה כבדה באזור הקסטל, על מנת לנתק לגמרי את התחבורה היהודית ולהשתלט על ירושלים. היינו בכוח המוזעק – אני מקריית-ענבים והוא ממעלה-החמישה. יצאה מחלקה של 21 איש לכיוון הקסטל, על מנת לכבוש את הגבעה שמול לקסטל מעברו השני של הכביש. על הכוח התוקף נפתחה אש צפופה ומדויקת משלושה צדדים. הקרב היה מר ואכזרי ובו נפלו שבעה אנשים. משבאו המשוריינים הבריטיים "להשליט סדר" ופתחו באש, נפלו שלושה נוספים. השאר נסוגו ואנחנו היינו ביחידת החיפוי על הנסיגה. הקרב נמשך משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. מעטים חזרו בשלום וביניהם זרובבל.[15]
בהתקפה על השיירה [ב-21 במארס 1948], שבה נהרגו גם שני נהגי הגוש [גוש נוריס = עמק חרוד], יעקב גולדברג מחפציבה ושייקה גרודנר, נודע לנו כי שניהם נשרפו והוכרעו לטבח באותה שיירה. מיד התחלנו לטפל בהעברת הגוויות. ישבנו במשוריין של זרובבל ורצינו לרדת אל מקום המערכה, בין המשאבה העליונה ובין סריס, אבל עד שהסתדר הדבר, הביאה אותן משטרת אבו-גוש אל קריית-ענבים. לפי החוק דאז אסור היה להעביר את גוויות החללים למרחקים, וצריך היה לקברם במקום שיקבע על-ידי הממונים על כך. אבל זרובבל לא נרגע ולא נח עד שהצליח לקבל רשות להעברת החללים למשקיהם. פנינו למשק קריית-ענבים שיכינו שני ארונות עץ, ולמחרת בבוקר העביר זרובבל במשוריינו את הארונות אל מכונית מיישוב באזור הגלבוע בצירוף פתק ובה כתב: "אני וד. [דרור] טיפלנו בהעברת עצמות שייקה ויעקב, בקשתנו שלא תעיזו לפתוח את הארונות ובבואנו אמסור פרטים עליהם. תחזירו לקריית-ענבים את המגיע בעד הקרשים והעבודה! להתראות בבית, שלום, שלום זרובבל".
היחידה שבה היה זרובבל, הייתה מורכבת מאנשי עמק הירדן. הם מצִדם תבעו את העברתה מסביבת ירושלים לאזור קרוב ליישוביהם, מאחר שהם מנותקים ממשפחותיהם ומחברתם. לאחר זמן מסוים, נתמלאה בקשתם והם הועברו מאזור ירושלים. רק זרובבל לא עמד על כך, למרות התקשרותו אל אנשי עמק הירדן, והתהוות קשרי רעות בינו וביניהם ועם הסיכויים להיות קרוב למשקו, לבני משפחתו, שכה היה קשור אליהם, נשאר זרובבל מרצונו. הוא ידע: כאן המוקד וכאן מקומו; כל השאר טפל, לגבי העיקר – שחרור הארץ מידי האויבים ששתו עלינו סביב, סביב.
בזמן שהותו בקריית-ענבים התגוררנו יחדיו: זרובבל, משה עטיה ואני. קשרי הרעות היו עזים כל כך, שבהיעדר אחד לזמן מסוים, הייתה דאגת השניים לשלישי גדולה מאוד. ימים מספר לפני יציאתו של זרובבל עם השיירה האחרונה לגוש עציון, קיבל חופשה, שציפה לה מאז בואו לאזור הקרבות של ירושלים, אבל הוא דחה את מועד חופשתו רק כדי ששלושתנו נוכל לבלות יחדיו בחופשה המשותפת. דרכו אצה לו. ביום ט"ו באדר ב' תש"ח בדרך מגוש עציון מול אויבים רבים שהתקבצו עליו ועל רעיו לחיים ולקרב – ביצע את הצו הקדום – "תמות נפשי עם פלשתים".
זרובבל הורביץ נפל ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27 במארס 1948) ונקבר בסנהדריה בירושלים. כעבור שלוש שנים וחצי הועברה גופתו למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים והוענקה לו דרגת סגן. במצעד הצבאי ב'יום המדינה', שנערך בכ' בתמוז תש"ט בתל-אביב מסר נשיא המדינה, ד"ר חיים ויצמן, לחנה-בתיה הורביץ את עיטור 'אות גיבור ישראל' שהוענק לבנה על אומץ לִבו ורוחו העשויה ללא חת.
כעבור שנות דור יצא לאור ספר המורשת לבני הנעורים פורץ המחסומים מאת הסופר עמוס בר, המגולל את יריעת חייו של זרובבל הורביץ ואת פרשת הקרב.[16]
* * *
לאחר נפילת זרובבל נמצא בעיזבונו צרור מכתבים למשפחתו ולחבריו, בעיקר מתקופת שירותו בשורות ה'בריגדה' והפלמ"ח. במכתביו הביע את געגועיו לחיי הקיבוץ – לעבודות השדה, לחגי ישראל (סדר פסח, תהלוכת הביכורים בשבועות, חג העלייה לקרקע) להתכנסויות החברתיות ולחוג המשפחה. במכתביו נוכחת דמותו של חברו חיים חרודי, שנרצח בדם קר בידי חיילים בריטים ב'שבת השחורה' בחצר המשק בתל-יוסף. הוא כתב אליו ועליו לפני נפילתו, והעלה את זכרו במכתבים לאחר מכן. כדרך הימים ההם בפרק לזכרו בספר לדמותם, שהוציא קיבוצו תל-יוסף לזכר 19 חלליו במלחמת העצמאות, צוינו מרבית חבריו של זרובבל באות הראשונה בלבד של שמם: נעמי הנדלר שהתגייסה כנהגת לצבא הבריטי, גיורא רייכמן מחטיבת הראל, יוחנן כנעני שנהרג בקרבות חטיבת יפתח, אסף שמחוני (לימים מפקד פיקוד הדרום במלחמת סיני) ועוד ועוד.
זרובבל הורביץ לא היה איש רוח ולא הותיר בצִקלונו מאמרי הגוּת, שירים או קטעי סִפרות. הוא מעולם לא בלט בתחום החברתי, בעשייה תרבותית או בשדה היצירה האמנותית. הפעילות במישור הרעיוני, שסעתה וסערה בשנות היישוב, הייתה ממנו והלאה. הוא לא נאם נאומים והתרחק ממעורבות פוליטית. זרובבל השקיע את כל מעייניו בחיי המשק, בעבודת הכפיים החקלאית, בנגינה בתזמורת כלי הנשיפה, בפעילות ספורטיבית ובהתגייסות בכל מאודו לשירות הביטחוני.
כבני דורו – בני דור תש"ח – הוא התנכר לסגנונם חוצב הלהבות של דור ההורים, חלוצי גדוד העבודה, לנאומיהם המליציים והנחרצים על האידאולוגיה הציונית. עם זאת הכרתו הסוציאליסטית וזהותו הלאומית היו מגובשות לכדי מִשנה סדורה, שאת ביטויה הגשים דורו במבחן ההקרבה והתקומה. דרכם הפטריוטית של זרובבל ובני דורו מההתיישבות העובדת משקפת הלכה למעשה את מימוש תפיסתם של מייסדי התנועה הקיבוצית – ההתיישבות החלוצית בקצווי הארץ, הקמת כוח המגן העברי, ההתגייסות לצבא הבריטי במלחמה נגד הצורר הגרמני, ההיחלצות למפעל ההעפלה של ניצולי השואה, היציאה למאבק המזוין בגזֵרות הספר הלבן הבריטי וההתנדבות ליחידות חוד החנית בִּקרבות המערכה לעצמאות.
זרובבל וחבריו – בני ההתיישבות העובדת, בוגרי תנועות הנוער החלוציות, חניכי 'עליית הנוער' וצעירי החי"ש במושבות ובערים – היו הנחשונים לפני המחנה עם התייצבוּתם בכוחות 'ההגנה', צבא 'המדינה שבדרך'. הם התגייסו מתוקפו של הצו הפוקד שפִרסמו המוסָדות הלאומיים של היישוב המאורגן ומתוך תחושת שליחותם הפנימית ואמונתם בחזון המדינה היהודית. בחורף ובאביב תש"ח העקובים מדם הם יצאו להגן על היישובים המבודדים בגליל ובנגב, לאבטח את התנועה בכבישים, להבקיע את המצור על ירושלים ולחרף נפשם בקווי האש בחזיתות הלחימה.
זרובבל יכול היה למלט את עצמו מהמשוריין הבוער ולהציל את נפשו. הוא בחר להקריב את חייו בפיצוץ המשוריין על עשרת הלוחמים הפצועים שבתוכו בידיעה צלולה ואכזרית על הצפוי להם מידי הכנופיות הערביות. לאחר מלחמת הקוממיוּת – הממושכת והמדממת ביותר במלחמות ישראל בארצו בעת החדשה – הוענק אות הגבורה לתריסר לוחמים בלבד.[17] בהחלטת הפיקוד העליון של צה"ל להעניק לזרובבל הורביץ את אות הגבורה היה יותר מהכרה באומץ לִבו העילאי ובהקרבה שאין בִּלתה. חרף איסור ההתאבדות ההִלכתי (הגם שאיסור זה אינו חד משמעי בנסיבות אלו) ולמרות צו התקווה עד כְּלוֹת הגלום בהמנון הלאומי, הוענק אות הגבורה למי ששם קץ לחייו ולחיי חייליו, הגם שקיפד בכך גם את חיי תוקפיו, משום שבמעשה זה הגן על פָּקוּדיו מפני התעללוּתו הרצחנית של האויב. בהקרבת חייו הפגין זרובבל תעצוּמות נפש ודוגמה אישית ופיקודית שאין למעלה הֵימנה וגם פגע באויב יותר מאשר יכול היה לפגוע בהם בדרך אחרת.
זרובבל, הנער שהִתערה בארץ והֶעֱרה בה דמו בַּקרב שכָּשַׁל, ממצה את הסִמליות הציונית המבוטאת בשירו של אלתרמן, משורר המאבק:[18]
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
עשרים שנים לאחר נפילת הגוש עלו חברי קיבוץ כפר-עציון להתיישבות מחודשת על אדמתם.
ניר מן, "זרובבל הורביץ גיבור ישראל", בתוך: מרדכי נאור וצבי צמרת (עורכים), עין לעציון: יישובים, דמויות ואירועים בגוש עציון, מקווה-ישראל: ספריית יהודה דקל – המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2016, עמ' 77–90
[1] דב קנוהל (עורך), גוש עציון במלחמתו, ירושלים: ההסתדרות הציונית, תשי"ד; "שיירת נבי דניאל", בתוך: זרובבל גלעד, ספר הפלמ"ח, ב, עין-חרוד: הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 173–188; "מלחמת גוש עציון", בתוך: יהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה, ג/2, תל-אביב: עם עובד, תשל"ב, עמ' 1429–1440, 1452–1453; מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח, לוד: מחברות לספרות, 2002 (להלן: אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח); יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, תל-אביב: משרד הביטחון ומערכות, 1986 (להלן: לוי, תשעה קבין); חנוך קוסובסקי, ההולכים תמים, רמת-השרון: הוצאה עצמית (mayamedic), תשנ"ח (להלן: קוסובסקי, ההולכים תמים); צביקה דרור, הראל: חטיבת פלמ"ח-הראל במערכה על ירושלים תש"ח, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד ועמותת דור הפלמ"ח, 2005, עמ' 68–75; יונה גולני, מיומנו של נהג תש"ח, תל-אביב: משרד הביטחון, 2007; יוחנן בן-יעקב, מחלקת ההר: פרשת הל"ה, תל-אביב: משרד הביטחון, 2008; אתר ההנצחה והמורשת בכפר-עציון, עמותת בני גוש-עציון (להלן: אתר ההנצחה והמורשת בכפר-עציון) http://etzion-bloc.org.il/%D7%9B%D7%9C%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/tabid/494/articleType/ArticleView/ArticleID/100/PageID/221/language/he-IL/Default.aspx ועוד.
[2] קבר השיח' המוסלמי נבי-דניאל נמצא מעל הכפר אל-ח'אדר. השיירה עברה את הכפר אל-ח'אדר, המשיכה לעבר ירושלים ואז נבלמה סמוך למקום שבו שוכן כיום מחנה הפליטים דהיישה.
[3] המבנה שבו התבצרו אנשי השיירה ניצב על אם הדרך, בדיוק מול מחנה הפליטים דהיישה. המבנה נהרס בשנת 1996.
[4] לוי, תשעה קבין, עמ' 95-94; אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח, עמ' 61; קוסובסקי, ההולכים תמים, עמ' 55.
[5] עדות יעקב אייגס, בתוך: "שיירת נבי דניאל", פרק 11, אתר ההנצחה והמורשת בכפר-עציון.
[6] משה ארנוולד ונרי אראלי, "בריטים שסייעו ליהודי ירושלים במלחמת העצמאות", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: משטרת ארץ ישראל, יד, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2014, עמ' 200.
[7] שני פצועים נפטרו לאחר הקרב.
[8] הפגיעה באמצעי הלחימה הסתכמה באובדן 150 כלי נשק (מהם 10 מקלעים), 10 משוריינים, ארבעה אוטובוסים ו-25 משאיות.
[9] לוי, תשעה קבין, עמ' 92–99; אתר ההנצחה והמורשת בכפר-עציון.
[10] מיכאל פאר (עורך), עוד חוזר הניגון: סיפורה המופלא של תזמורת כלי הנשיפה הפועל תל יוסף לדורותיה, הוצאת תל-יוסף, 2011.
[11] "זרובבל הורביץ", לדמותם: קובץ זיכרון לבני תל-יוסף וחבריה, לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות, תל-יוסף, תש"י, עמ' 65–68, 90–91 (להלן: "זרובבל הורביץ", לדמותם); מהריאיון שערך המחבר עם יאיר הלוי, אחיינו של זרובבל, ב-19.7.2014 בקיבוץ תל-יוסף.
[12] דרור טל, "זרובבל הורביץ", לדמותם, עמ' 68–70.
[13] משה עטיה, "בבל", "זרובבל הורביץ", לדמותם, עמ' 70–73.
[14] דרור טל, "זרובבל הורביץ", לדמותם, עמ' 68–70.
[15] איתמר רדאי, " עבד אל-קאדר אל-חוסייני: מפקד פלסטיני במלחמת 1948", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: ירושלים, יג, ירושלים?: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2013, עמ' 222.
[16] עמוס בר, פורץ המחסומים, תל-אביב: יוסף שרברק, 1977.
[17] לאחר מלחמת העצמאות קבעה ועדה צבאית ("הוועדה לבדיקת ההמלצות למתן אותות הצטיינות) בהרכב: סא"ל נחום שדמי, ראש מחלקת הסגל באכּ"א (יו"ר), סא"ל שמעון אבידן וסא"ל מרדכי מקלף, כי יוענקו רק 12 עיטורי אות הגבורה (ללא אותות בדרגות אחרות). בתיקי הוועדה אין פרוטוקולים, והכוונה להעניק ציונים לשבח בדרגות זוטרות מהעיטור הגבוה ביותר (אות הגבורה) לא התממשה. סא"ל נחום שדמי, 'אותות הצטיינות – אכּ"א', תיק 852/1981 – 642, יולי 1949, ארכיון צה"ל.
[18] נתן אלרמן, "הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ", עיר היונה, מהדורה שלישית, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 184–185.