הקרב על לטרון במלחמת העצמאות - עדות אישית

חודש מאי 1948. צבאות ערביים פלשו לשטח מדינת ישראל שקמה לפני כמה ימים. הדרכים לירושלים חסומות והעיר במצור. העיר העתיקה בירושלים עומדת ליפול בידי הלגיון הירדני. המצב בבירה קשה מאוד. גוש עציון נפל. היה חשש גדול לגורלה של ירושלים והדרך אליה הייתה מסובכת. נסעו דרך יָאזוּר (כיום אָזוֹר שליד מחלף השבעה - מחלף המטאורולוגית), עקרון, חולדה, ומשם על הכביש הישן לירושלים. הירדנים בלטרון שלטו על הדרך ומנעו מעבר לירושלים. צה"ל קיבל הוראה לכבוש את לטרון ולפתוח את הציר לירושלים.

מצבו של צה"ל, שהוקם בסערת הקרבות ביום 26 במאי 1948, היה קשה מאד. כוחותיו הדלילים היו פרוסים בכל הארץ. בצה"ל היו אז 9 חטיבות חי"ר, שש של ההגנה ושלוש חטיבות פלמ"ח - יפתח בצפון, הראל ירושלים וחטיבת הנגב. בצה"ל הוחלט להקים חטיבת עתודה של המטה הכללי שנקראה חטיבה 7 כי הייתה החטיבה השביעית של ההגנה.

בחטיבות הפלמ"ח שירתו מאנשים מכל הארץ, האחרות היו מבוססות על גיוס אזורי - חטיבת גולני בצפון, חטיבת כרמלי - באזור חיפה, הקריות והגליל המערבי, חטיבת אלכסנדרוני - מאזור זכרון עד לפתח תקווה. קרייתי באזור תל אביב והסביבה, גבעתי מתל אביב ודרומה כולל הנגב הצפוני, חטיבת עציוני בירושלים, וחטיבה 7 בעתודה.

הקמת חטיבה 7

חטיבה 7 הוקמה ב-16 במאי, יומיים לאחר הכרזת המדינה. הקים אותה שלמה שמיר, שהיה מיג'ור (רס"ן) בצבא הבריטי והמפקד הישראלי מטעם ההגנה בבריגדה היהודית. כדי להקים חטיבה זו פירקו את הקורסים של צה"ל. מפקדת החטיבה היתה בעיקרה מיוצאי הצבא הבריטי. הגדודים היו בנויים מהמדריכים בקורסים השונים של צה"ל. בחטיבה היה אחוז גבוה של עולים חדשים שרובם הגיעו מקפריסין. בקפריסין הם קיבלו אימון ראשוני בכלי נשק. בחטיבה הוקמו שלושה גדודים, וצירפו אליהם גם כמה פלוגות של הגדוד השישי של הפלמ"ח. הקמת החטיבה היה מבצע ארגוני יוצא מהכלל, אך האנשים ברובם הגדול לא היו מאומנים. המטכ"ל התנגד להכניס את חטיבה 7 להתקפה על לטרון כיוון שלא הייתה מוכנה מבצעית.

בעניין ירושלים היה ויכוח בין בן-גוריון ובין המטה הכללי. בן-גוריון חשב שאם תיפול ירושלים לא תהיה תקומה למדינת ישראל וחייב את המטכ"ל שחטיבה 7 תתקוף את לטרון ואחר כך להעלותה לירושלים. במסגרת דיונים אלה החליטו לקראת הקרב על לטרון לצרף לחטיבה 7 גדוד וותיק עם ניסיון. היה זה גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני הגדוד שבו שירתתי.

גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני

גדוד 32 היה בנוי רובו ככולו מתושבי הרצליה, כפר סבא, מגדיאל, רמתיים (כיום הוד השרון), ופתח תקווה. בתוך גדוד זה גם הפלוגה שלי - פלוגה ב', שאחד ממפקדי המחלקות בה היה אריק שרון. פלוגה זו הייתה אחת הראשונות שגויסה כבר בנובמבר 1947, והיא רוכזה במקום אחד בפרדס סבירסקי ליד מגדיאל.

פלוגה ב' השתתפה בהרבה קרבות באזור. בהתקפה על כפר קרע (ליד צומת עירון) לחם גדוד 31, ואנו היינו התגבורת מגדוד 32. כבשנו את ביר עדאס שליד מגדיאל. השתתפנו במבצע "מדינה" לכיבוש כפר-סבא הערבית, יום לפני הכרזת המדינה. כיבוש תל ליטוינסקי - הוטל על גדוד 33 . הקרב על תל ליטווינסקי החל כאשר הפלוגה שלי הגיעה וכבשנו את החלק הדרומי שנקרא כיום תל השומר. בעקבות זה היה מבצע "חמץ" ¹.

כאשר האצ"ל תקף את יפו מכיוון תל אביב, והפעולה לא התקדמה, הכניסו את חטיבת גבעתי מדרום, תל-כביר כיום, ושתי פלוגות מגדוד 32, הפלוגה שלי ושל רם רון, כבשו את חירייה וסאקיה (הכפר ליד חירייה) ואת סָלָמֶה (עיירה כפרית ערבית כ-5 ק"מ ממזרח ליפו). זה גרם לכיתור של יפו. אז התחילה בריחה של ערבים מיפו לכיוון רמלה. בתוך כך פוצצנו גשר ליד ג'לג'וליה, ערכנו פשיטות לכיוון הכפר הערבי חַבְּלֶה (ליד קלקיליה). חשוב לציין כי אריק שרון היה פעיל בפעילויות אלה.

צורפנו כאמור לחטיבה 7 כגדוד וותיק ובעל ניסיון כדי לתגבר את חטיבה 7 שהייתה חטיבה חדשה ולא מנוסה, לקראת הקרבות על לטרון. אנחנו גדוד 32 עם שלוש פלוגות: פלוגה א' בפיקוד רם רון; פלוגה ב' בפיקודי; ופלוגה ג' (עם פחות ניסיון קרבי)בפיקוד גרשון יובל.

קרב לטרון

ההתקפה על לטרון (מבצע בן-נון א') תוכננה לליל 25-24 במאי, בשעה 22:00. ב-15 במאי פלשו צבאות ערבים למדינה. המצרים הגיעו עד אשדוד ונעצרו ליד גשר 'עד הלום'. זרוע של הצבא המצרי התחברה ללגיון הירדני ברמת-רחל בירושלים והנגב נותק. הצבא הירדני היה בשטח הגדה המערבית ובירושלים, ואליו הצטרף גם הצבא העיראקי. בצפון הסורים תקפו את הדגניות (הקיבוצים דגניה א' ו-ב'). הצבא הלבנוני וצבאו של קאוקג'י ², מכיוון לבנון תקפו לכיוון מלכיה, צפת, והאזור. ההתקפה על לטרון נדחתה משעה 23:00 לחצות. אנחנו שהגענו מהשרון לשטח הכינוס של חטיבה 7 לא הכרנו את השטח. חטיבה 7 הייתה בשטחי כינוס. הייתה פקודת מבצע מסודרת כיצד לתקוף את לטרון ולאחר מכן להעלות את חטיבה 7 לירושלים. גדוד 32 שלנו היה אמור להישאר בלטרון. הכינו שיירה גדולה עם נשק ומזון לירושלים שתעלה עם חטיבה 7 לתגבר את לוחמי ירושלים ותושביה.

המשימה לכיבוש לטרון הוטלה על גדוד 32, כשגדוד נוסף של חטיבה 7 היה אמור ללכת אחרינו ומימיננו ולכבוש את הכפר דֵיר אַיוּבּ שבין לטרון לבין שער הגיא. בהתקפה זו היינו אמורים לקבל סיוע ארטילרי. מה שקיבלנו כסיוע היה מחצית הארטילריה של צה"ל - שני תותחי 65 מ"מ עם גלגלי עץ שהיוו חלק מסוללה שנתנה סיוע לדגניות, שהיו תחת התקפה סורית. התקיימה קבוצת פקודות מסודרת של החטיבה. הוטל עלינו, גדוד 32, לכבוש את המצודה הצלבנית בלטרון ואת הגבעה שמעל המנזר. הפלוגה של רם רון היתה צריכה לכבוש את הגבעה, שלרגליה עובר כיום הכביש הראשי לירושלים. משם היינו אמורים לכבוש את המשטרה ואחרי זה לחסום במוקשים את הכביש לכיוון רמאללה. לשם כך צורפו אליי 12-10 חבלנים עם עזרא איילון קצין החבלה של הגדוד. הכל התארגן בחולדה בשטח הכינוס ב-24 במאי בלילה. לאותה התקפה גויסו כמעט כל האוטובוסים של ישראל, והמון משאיות שניתן לגייס. אנחנו היינו צריכים לנוע ברכב מחולדה, על הכביש הישן מעזה לכיוון לטרון. השיירה של האוטובוסים והמשאיות עם נשק מזון וציור רב - שיירה גדולה מאד - תוכננה להגיע אחרי הכיבוש לירושלים הנצורה.

לפי הידיעות שהיו בידינו היו בלטרון 300-200 ערבים מקומיים, שאותם הכרנו ונגדם ידענו להילחם ולזה התכוננו. בפועל היו בזמן זה בלטרון שני גדודים של הלגיון הירדני עם מפקדת חטיבה וגדוד ארטילריה. אנחנו כלל לא ידענו על כך וגם חטיבה 7 לא ידעה. אחת הבעיות הרציניות והמשמעותיות היה חוסר המידע על הכוח החזק הזה בלטרון.

היינו צריכים לצאת להתקפה בשעות המוקדמות של ליל 25-24 במאי. ההתקפה תוכננה להתבצע בלילה. עקב סיבות טכניות, מינהליות וארגון השיירה, ההכנות התארכו ויצאנו מחולדה להתקפה באיחור רב, אבל יצאנו עם ההבנה שאנו הולכים לשחרר את ירושלים.

הנסיעה מחולדה לכיוון לטרון בכביש המשובש הייתה איטית. הגענו עם האוטובוסים עד הכפר בְּקוֹעַ (כיום בין צומת נחשון וצומת לטרון). ירדנו מהאוטובוסים והתחלנו ללכת לכיוון לטרון. הפלוגה שלי, פלוגה ב, מובילה. הגענו עד הפינה הדרום-מערבית של מחנה העצורים הנטוש של לטרון. כיום נמצאת שם האנדרטה של חטיבת אלכסנדרוני. הגענו לפינה שהייתה נקודת ההתחלה של הקרב ושם נתתי הוראה להפעיל את הארטילריה. נערכנו להתקפה. שמעתי פיצוצים אך לא ראיתי אפקט ממשי. נתתי הוראה להפסיק עם הארטילריה ולהתחיל בהתקפה. לילה. התחלנו לנוע כשאריק שרון מפקד המחלקה המובילה, ואחריו אני עם מפקדת הפלוגה והחבלנים, ואחריי שאר הפלוגה. רם רון ופלוגתו מימיני ומאחורי, ומאחוריו גדוד של חטיבה 7 שהיה צריך לעבור ולהמשיך לכיוון דֵיר אַיוּבּ. התחלנו לרדת לעמק שלפני לטרון כדי לכבוש אותה מכיוון דרום. נאמר לנו שהמנזר שליד לטרון ניטרלי ולא לתקוף אותו. המחלקה של אריק הגיעה כ-500 מטר מהזיתים של לטרון. נפתחה עלינו אש עזה מאוד בעוצמה שטרם נתקלנו בה. שכבנו על הארץ והאש פסקה. פקדתי להמשיך בהתקפה והתכוונתי לתקוף יותר ממזרח. קמנו והתחלנו בהתקפה לכיוון מזרח. השחר החל לעלות כי יצאנו מאוחר. השטח היה חשוף לגמרי עם סלעים גדולים. עם שחר היה אריק ממש למרגלות הזיתים, מפקדת הפלוגה ועוד מחלקה הייתה 150 מ' דרומה משם למרגלות גבעה 314 (שעליה כיום היישוב נווה שלום), הפלוגה של רם רון שהייתה צריכה לכבוש גבעה מזרחה ללטרון פנתה ימינה וכבשה את גבעה 314. למזלנו היא נשארה על הגבעה. המחלקה השלישית שלי, במקום להיצמד לזנב שלי, נצמדה לזנב של רם רון ועלתה לגבעה למעלה.

כך עלה השחר כשאנו מותקפים באש עזה מאוד מכיוון לטרון. הלגיון לא הסתער אבל ניהל קרב אש, והמקומיים ניסו להסתער עלינו מכיוון לטרון (מזרח). הגדוד של חטיבה 7 שהיה אמור לעבור אותנו לכיוון דיר איוב, נתקל גם הוא באש העזה מכיוון לטרון והתחיל לסגת.

מצב זה נמשך מהבוקר עד הצהריים כשאנו תחת התקפה רצופה. למזלנו הפלוגה של רם רון חיפתה עלינו מאחור. ביום זה היה חמסין נורא והשדות מאחורינו בערו כתוצאה מהפגזות הירדנים. החטיבה ניסתה לשלוח זחל"מים לעזרה, אך הם לא עברו את קו האש. בלחימה שלנו היו גילויי גבורה בלתי רגילים. זו הייתה פלוגה מגובשת וחלקנו הגדול הכיר אחד את השני. מספר ההרוגים והפצועים הלך וגדל. גם אני נפצעתי פעמיים באותו יום - בבוקר בכתף ומאוחר יותר חדר רסיס לצלעות. המים אזלו, עטו עלינו המוני ברחשים (סוג של יתושים זעירים) והמצב היה קשה מאד. בבוקר הורה שלמה שמיר לחיים לסקוב לפקד על קרב זה, במקום המג"ד שלנו שחלה. לקראת הצהריים, אחרי שכשלו ניסיונות החטיבה להגיע  אלינו עם זחל"מים, הגיעה אליי הוראה בזו הלשון: "החטיבה אינה מסוגלת לעזור לנו ומוטל עליי להחליט בעצמי כיצד לפעול".

עמדו בפניי שתי אפשרויות, האחת להמשיך להילחם וצפיתי שכולנו ניהרג, או לתת הוראה לסגת כשהיה ברור שיש הרבה הרוגים ופצועים ולא נוכל לפנות אותם. האתוס שלפיו אין משאירים הרוגים ופצועים בשדה הקרב כבר היה קיים אז. אחרי התלבטות נתתי הוראה לסגת לכיוון פלוגה א' שישבה מאחורינו ומשם לכיוון בית ג'יז (כשלושה קילומטרים מדרום-מערב ללטרון), שאמרו שהיא בידינו. ההוראה שנתתי: מי שיכול - לזוז, פצועים שיכולים לעזור להם - להוציא אותם לעורף. הייתה זו החלטה קשה מאד שמסעירה אותי גם כיום. במפקדת הפלוגה החלטנו לסגת לכיוון הגבעה בשעת הצהריים. הסגן שלי היה משה יוטבת, שהיה מפקד חטיבה 4 שכבשה את לטרון בסיוע טנקים במלחמת ששת הימים). התחלנו לנוע לכיוון גבעה 314. מאחר והשטח חשוף לגמרי והמקומיים ירו עלינו, נאלצנו לזחול או לרוץ לכיוון הגבעה כשאנו נושאים אתנו את הפצועים. גם אריק ומחלקתו נסוגו באותו זמן. אריק היה פצוע קשה. בסופו של דבר הגענו לבית ג'יז ופונינו לחולדה ולבתי חולדה.

על קרב זה סופר מיתוס שיקרי שנהרגו אלפים, וכי רובם עולים חדשים וחלק גדול מת מצמא - זה לא נכון! האמת מופיעה בספרו של אלוף שלמה שמיר - "בכל מחיר לירושלים". האמת היא שבאותו יום נהרגו 75 לוחמים, מתוכם 54 מגדוד 32 ובהם 48 מהפלוגה שלי. מחטיבה 7 נהרגו באותו קרב כ-23 לוחמים. מתוכם 11 מפקדים ישראליים - לא עולים חדשים. ביניהם נפל משה דובדבני שהיה מ"פ בגדוד של חטיבה 7, שנפצע בקרב ונחשב לנעדר (הוא נטמן אז כאלמוני בנחלת יצחק ולפני כמה שנים זוהה והועבר להר הרצל).

אחרי שישה ימים, ב-30 במאי 1948, היה מבצע בן נון ב'. בקרב זה גדוד 32 לא השתתף וצירפו לחטיבה 7 את גדוד 52 מגבעתי. גם התקפה זו כשלה, אף כי זחל"ם אחר הגיע לבניין המשטרה עד השער. הוא פוצץ וכולם נהרגו. ההתקפה נכשלה.

בהמשך היו מספר התקפות של הפלמ"ח וגם התקפה עם שני טנקים - האחרונה שלפני שביתת הנשק, כולן נכשלו ולטרון לא נכבשה. הלגיון החזיק היטב בלטרון ולא הצלחנו להוציא אותו משם עד שנת 1967. בשנת 1967 במלחמת ששת הימים, כבשה חטיבה 4 את לטרון בסיוע טנקים, בפיקודו של משה יוטבת מפקד החטיבה.

בעקבות הקרבות שנכשלו, נשארה חטיבה 7 באזור לטרון. בהמשך הטיל בן-גוריון על מח"ט 7 לנסות לפרוץ דרך צדדית לירושלים, במקום הכביש הראשי שהיה חסום. סיירי הפלמ"ח אכן מצאו דרך חלופית. חטיבה 7 בפיקוד האלוף שלמה שמיר ועם ציוד הנדסי ופיצוצים, בעזרת טרקטורים, הצליחה לפתוח ציר אספקה חלופי שלאורכו הונח קו צינור מים. כך נפתח ציר אספקה וחיבור לירושלים - ציר זה נקרא "כביש בורמה".

ההתקפות על לטרון נכשלו, אך בעקבות הקרבות הצליחה חטיבה 7 לפתוח את דרך בורמה וכך ניצלה ירושלים.

לאחר המלחמה צוינו לשבח שתי הפלוגות מגדוד 32 על רוח לחימה, דבקות במשימה, ואחוות לוחמים.

במסגרת:

מבצע ירקון

בהיותו מג"ד 51 בחטיבת גבעתי בפיקוד חיים בר-לב, ביוני 1955, התנדב אשר לוי למשימת סיור בעומק סיני, בראש חוליה של שישה לוחמים - חמישה קצינים וסמל - מגדוד 51 וגדוד 52. החוליה נחתה מהים בחוף דהב בסיני, סיירה במשך שלושה לילות בתנאים קשים, וסימנה את הנתיב שבו נעה מאוחר יותר חטיבה 9 ב"מבצע קדש" לכיבוש שארם א-שייך. (בעת "מבצע קדש" אשר לוי נע בראש החטיבה כמפקד המשמר הקדמי שכלל פלוגת סיור, פלוגת זחל"מים ופלגה של מרגמות 120 מ"מ). החוליה חולצה במבצע נועז עם שישה מטוסי פייפר שנחתו בלב המדבר. כוח מצרי הגיע למקום אחרי כשעתיים לאחר שחולצו.

על מבצע זה קיבל עם שאר הלוחמים את צל"ש הרמטכ"ל שהומר מאוחר יותר לעיטור המופת.

ברעות שריונאים,

נחמה בר-כוכבא (בריל)

יו"ר וועדת החינוך

של עמותת "יד לשריון" בלטרון

הערות:

1. מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות "ההגנה" אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי, אשר החל ב-28 באפריל 1948.

2. צבא ההצלה הערבי היה צבא של מתנדבים ממדינות ערביות בפיקודו של פאוזי קאוקג'י הלבנוני, שפלש לתחום המנדט החל בינואר 1948.

    

   
   

בחזרה ממבצע "ירקון". בעמידה מימין לשמאל: הטייסים יצחק זוסמן (זמיר), שלמה ברשצקי, לוינסון משה ארנרייך, אלברט עטר וחנוך קרטר. בישיבה הסיירים מימין לשמאל: דב (דובן) שמחוני, אהרון לברן, יורם ליפסקי, אשר לוי, מנו שקד ויגאל תלמי.

מפת מבצע בן-נון א