"מסביבי הכל בער ובכל פעם שניסיתי לקום לא הצלחתי"

בעבור סמ"ר (מיל') משה ברבלט (82), 1976 תיזכר כאחת השנים הטובות ביותר בחייו. בשנה זו, ייצג ברבלט את ישראל באולימפיאדת הנכים, וזכה במדליות ארד על זריקת דיסקוס ועל הדיפת כדור ברזל, ובמדליית זהב על ניצחונו עם נבחרת הכדורעף. מעמד זה אינו מובן מאליו. שמונה שנים לפני הניצחונות באולימפיאדה, איבד ברבלט את רגליו במהלך מבצע כראמה והחל תהליך ארוך של שיקום, ששינה את חייו. "מאז שנפצעתי לא ויתרתי על החיים. למרות שלא יכולתי יותר לרוץ או לשחק כדורגל, לא הפסקתי לעסוק בספורט ובסופו של דבר, זה הוכיח את עצמו באולימפיאדת הנכים", מספר ברבלט. "את רגע הפציעה אני זוכר עד היום. הזחל"ם בו הייתי נפגע מפגז ירדני. כשהתעוררתי בתוכו, הכל מסביב בער ולא יכולתי לקום" הוא משחזר. "הצלחתי למשוך את עצמי מדפנות הזחל"ם, לזרוק את עצמי החוצה ולזחול אל הלא נודע. כשהגעתי אל המג"ד ואנשיו, שאלתי אותו אם הנעליים עליי וכשהוא התבונן בי בלי לומר מילה, הבנתי שהלכו לי הרגליים".

לאחר שהגיע ברבלט אל שטח האש, הזעיק לוחם מהצנחנים ששהה עם גדוד השיריון של ברבלט, רכב חילוץ. משהתברר כי הגדוד מכותר על ידי ארטילריה ירדנית וההגעה אליו אינה אפשרית, הציע ברבלט למג"ד תוכנית חלופית, שתזכה אותו בעיטור המופת. "אמרתי למג"ד 'קח את מי שפצוע קשה יותר ממני על אלונקות ואותי ייקחו בהזדמנות'. כשהגיע זחל"ם החילוץ אמרתי למחלצים שייקחו קודם את החברים האחרים ורק אז אותי. העדפתי שיחלצו כמה שיותר אנשים ללא פגע, מאשר שינסו לחלץ אותי ראשון וחיילים נוספים יפגעו בדרך". במעשה זה הוכיח סמ"ר (מיל') משה ברבלט רעות, יצירתיות ואחוות לוחמים ועל כך קיבל את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר.

נשארתי לבד

תשעה חודשים לפני מבצע "כראמה", ניצחה ישראל במלחמת ששת הימים וברבלט גויס כטען-קשר לעוצבת אגרוף ורומח (חטיבת שיריון במילואים שנסגרה השנה). בעקבות הכיבוס של שטחי יהודה ושומרון, ברחו אנשי אש"ף אל ממלכת ירדן. במרץ 1968, החליט צה"ל לתקוף את המפקדת החדשה שבכפר הירדני כראמה ועוצבת אגרוף ורומח, ובתוכה ברבלט, נקראו אל הדגל. "עבדתי באותה תקופה בתור עצמאי, ולמרות ההתרעה המהירה לקח לי זמן להגיע עד למחנה קסטינה שהייתה נקודת כינוס הכוחות. נראה כי מי שתכנון המבצע היה מהיר כיוון שלא חיכינו לצוותים האורגניים. ברגע שהגיעו ארבעה חיילים המתאימים לתפקידים בטנק הם נשלחו לשטח. אני הגעתי מעט מאוחר מכולם והמג"ד אמר לי שאהיה איתו בזחל"ם הפיקוד, וכך הרכבתי על הזחל"ם את המקלעים ויצאנו לדרך. התפקיד שלנו היה להשתלט על צומת שהובילה מהכפר כראמה אל עמאן ולמנוע הזרמת נשק וכוח אדם אל הכפר, בו היו כוחות אש"ף, ובראשם ראש הארגון יאסר ערפאת. לצערנו לא היה לנו מזל עם מזג האוויר, החודשים שקדמו לפעולה היו גשומים במיוחד, כך שנוצרו ביצות רבות. הכוחות שלנו שעברו באזור פשוט שקעו. הזחל"ם שלי לא שקע ויחד עם הטנקים שלא שקעו התחלנו לגרור את הטנקים החוצה מהבוץ. מהאזור שבו היינו, שהיה מאחורי המוצבים הירדנים היינו אמורים לנסוע עד הצומת. בשל תנאי הקרקע הקשים נאלצנו לשנות תוכניות ולהגיע אל הצומת בעודנו נוסעים מול המוצבים הירדנים".

"בעוד אנחנו נתקלים לראשונה באש הירדנית ובטילי נ"ט, הטנקים שנתקעו בביצות נפגעו. יצאנו לאסוף את הפצועים, העמסנו אותם על הטנקים והתקדמנו הלאה לכיוון הצומת, אך כשהתקרבנו לאחד המוצבים הירדנים הזחל"ם קיבל שתי פגיעות מתותח ירדני. אני לא זוכר אם נפגעתי מהפגז הראשון או השני. מאותו רגע כנראה שהתעלפתי, איבדתי את הכרתי-ונשארתי לבד. כל מי שיכול היה לצאת מהזחל"ם עשה זאת, ולקח עמו את הפצועים. כשהתעוררתי לא ידעתי איפה אני ומה אני עושה שם, אך התעשתי מהר. מסביבי הכל בער ובכל פעם שניסיתי לקום לא הצלחתי. זה נראה לי מוזר, הרי רק לפני כמה זמן רצתי. לא הבנתי מה יש לי, או יותר נכון-מה כבר אין לי. מהון להון הבנתי שאני צריך לצאת. התחלתי למשוך את עצמי מדפנות הזחל"ם וטיפסתי עד שהצלחתי לזרוק את עצמי החוצה ולבלום את נפילתי עם הידיים. מאחר ובזחל"ם הייתה תחמושת רבה שיכלה להתפוצץ לו הזחל"ם נפגע שוב, החלטתי להתרחק ממנו. אחזתי בכל מה שיכולתי, כל אבן או שיח שהיו בדרכי, וכך זחלתי, בלי לדעת לאן, עד שהגעתי למג"ד ולשאר החיילים הפצועים".

שכונה לא סימפטית

"המראה הראשון שזכור לי, הוא פצועים רבים מסביב שצעקו ובכו. הבחנתי במג"ד ושאלתי אותו: 'תגיד, טוביה האם הנעליים שלי עליי?' בתגובה, הוא הסתכל ולא אמר מילה ואז הבנתי שבכראמה איבדתי את רגליי. בעקבות המצב, הוא הורה ללוחם מחטיבת הצנחנים שהשתתפה יחד איתנו בפעולה להודיע מה קרה לנו, איפה אנחנו נמצאים, ולהזמין חילוץ. כעבור כמה זמן, הלוחם שב והודיע שאי אפשר לחלץ אותנו מאחר ואנחנו מכותרים על ידי ארטילריה ירדנית וכל מי שעובר יקבל פגיעה. כששמעתי זאת, חשבתי שאינני רוצה שעוד חיילים יפגעו בשל ניסיונם לחלץ אותי. אמרתי למג"ד: 'קח את מי שאתה יכול. מי שיכול ללכת יסחב את הפצועים הקשים על אלונקות, תשאיר אותי פה ותיקח אותי בהזדמנות'. חיכינו וחיכינו עד שהגיע זחל"ם החילוץ. הכל קרה במהירות מאחר וההפגזה הייתה נוראית. כשראיתי את הזחל"ם אמרתי למחלצים- 'קחו קודם כל את החבר'ה האחרים ורק בסוף אותי'. אחרי שעשו זאת, כמה חיילים שאלו- 'מה עם ברבלט?' וכך חזרו לחלץ גם אותי. לפני שהעמיסו אותי על המסוק, שאלתי את החובשים על פציעתי כדי שאהיה בטוח לגביה, והמצב היה ברור, איבדתי את רגליי. לאחר מכן, הועמסתי אחרון על המסוק, הגעתי בשלום לישראל והתחלתי בתהליך של טיפול רפואי ושיקום".

"לא ביקשתי לקבל עיטור ואפילו לא ידעתי מה זה אומר. כשהייתי בבית החולים ואמרו לי שהולכים לראיין אותי על הפעולה שאלתי: 'מה קרה, עשיתי משהו רע?' בסך הכל דרשתי שיפנו קודם פצועים אחרים ואז אותי, ועל כך החליטו שאני ראוי לעיטור. בעצם, בזה שאמרתי את זה, הנעתי את החיילים לפעולה וגרמתי לזה שכוחותינו יחלצו את עצמם במקום שיבואו לחלץ אותנו. לא יכולתי לקבל מצב שבו חיילים נוספים יפגעו, מתוך רצון לחלץ אותי. יש הטוענים כי מבצע כראמה היה כישלון אבל אני חולק עליהם. העובדה היא שנהרגו בפעולה הזאת מעל מאתיים מחבלים, ולמרות שנהרגו עשרות חיילים שלנו והניצחון לא היה טוטאלי, עדיין הצלחנו למנוע ממחבלים רבים לפגוע בישראלים. אחת המטרות העיקריות של הפעולה הייתה לתפוס את יאסר ערפאת, שהצליח להתחמק על אופנוע. 25 שנה לאחר מכן, הוזמנתי לטקס החתימה של הסכמי אוסלו ואת אותו מחבל שניסינו לתפוס אז, ראיתי לוחץ את ידו של רבין. האמנתי אז שאולי יכול להגיע שלום, אבל היום כשאני מסתכל מסביב אני מבין שאנחנו חיים בשכונה לא סימפטית. הפציעה שעברתי בשל אותו מבצע שינתה לי את החיים. עזבתי את עבודתי הישנה במשרד ההובלות, לא יכולתי יותר לנהוג במשאית ולא רציתי להיות מעמסה על שותפי לעסקים. לא יכולתי יותר לרוץ או לשחק כדורגל אבל התמדתי בספורט- עד כדי כך שהשתתפתי באולימפיאדות נכים רבות וזכיתי במדליות. לא ויתרתי אף פעם, עשיתי מה שיכולתי, ואף יותר מזה. אני בלי רגליים יותר שנים מאשר עם רגליים, כך שהתרגלתי למצב. לא נותרו לי עוד שנים רבות לחיות ולכן המסר שלי ללוחמים הצעירים הוא לא לחשוב על כך שאולי תפצעו, אלא לחשוב על הניצחון. ואם יקרה משהו-צריך להתגבר".