כוחה של מילה

את המפגש הראשון במלחמה בין אל"ם (מיל') צביקה גרינגולד לרנן שור, זוכר הראשון בפרטי פרטים. הייתה זו שעת צהריים של יום שבת, יומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. קולות הפאנטומים בשמים בישרו על בואה של המערכה, וגרינגולד (61), אז קצין שריון צעיר שהיה בחופשה לפני קורס מ"פים, מחליט לעלות לרמת הגולן מיוזמתו. הוא יוצא מביתו שבקיבוץ לוחמי הגטאות, נעמד בשוליו של כביש עכו־צפת השומם, ומחכה לטרמפ שייקח אותו מזרחה. הזמן עובר והוא רואה מרחוק רכב קטן מימדים, פיאט 500 שמדדה לעברו. לפי זיכרונו של גרינגולד, המכונית עצרה ליד הקצין הצעיר, החלון נפתח וממושב הנהג הביט אליו רנן שור (61), אז כתב צבאי בעיתון "במחנה", ובמושב לצדו הצלם מיקי צרפתי. הם הכירו עוד קודם, כשצוות "במחנה" הגיע לסקר את רמת הגולן בימים שקדמו למלחמה. "זה היה אוטו בדגם הקטן ביותר, מנוע של מקצרת דשא", מתאר גרינגולד בקולו העמוק, ומצביע על שור. "הם אמרו לי: 'שמע, אנחנו ניקח אותך, אבל אם בעליות לצפת האוטו לא סוחב, אתה תצטרך לרדת'". הוא עולה לרכב, והשלושה מתחילים לנסוע לכיוון רמת הגולן. כפי שציפו, בעליות של עיר המקובלים המכונית הרעועה מתחילה לקרטע. "אנחנו מגיעים לאזור אמירים, והמכונית לא סוחבת. אז הם הורידו אותי", מחייך גרינגולד, שתוך שעות ספורות עתיד להפוך מצביקה ל"כוח צביקה", מפקד הטנק שעצר במו ידיו את האויב הסורי. שור מביט בו, ספק מרותק ספק מוקסם, שותק לרגע ואז אומר: "זה סיפור נהדר, צביקה, אבל אני לא חושב שזה הייתי אני". "לא?" מתפלא גרינגולד, בעוד שור מסביר כי באותו הזמן רק חתם על "עוזי" ויצא בטרמפים ממערכת "במחנה" ביפו למלחמה שבגזרת סיני. "זה בטוח היה מיקי צרפתי, אבל לא אני הייתי איתו", הוא מסביר בטון מתנצל מעט. גרינגולד שותק לרגע, כמו מנסה לצלול מחדש בזיכרון. "אז מי זה היה?"

כמו במשחק כדורסל

אל ביתו של שור, הממוקם במרכז תל אביב, מגיע גרינגולד אחרי שעתיים של נסיעה מאופקים, בה הוא משמש ראש המועצה הקרואה כבר חמש שנים. הוא עולה במדרגות בניין הבאוהאוס התל אביבי, ודופק בהחלטיות על הדלת שבקומה הראשונה. שור, כיום איש קולנוע ידוע ומנהל בית־הספר לקולנוע "סם שפיגל", פותח לרווחה את הדלת, ואת לחיצת היד הרשמית מחליף במהירות חיבוק חם ונשיקה על לחיו של גרינגולד. השניים לא נוטים להיפגש באופן קבוע, אך מיתוס "כוח צביקה" שנחרך בספרי ההיסטוריה, יצק ביניהם קשר לא רגיל. הם נתקלו זה בזה מספר פעמים ב־40 השנים שחלפו מאז פרסם שור לראשונה את סיפורו של "כוח צביקה" בעיתון "במחנה", אך למרות המפגשים המועטים נדמה כי דבר וחצי דבר לא נפגם בתקשורת המיוחדת בין השניים.

סיפורו של "כוח צביקה", בו הדף גרינגולד במשך 20 שעות כמעט לבדו את השריון הסורי ומנע ממנו להשתלט על נפח, הוא אחד מאירועי הגבורה המוכרים ביותר ממלחמת יום הכיפורים, שגם זיכה את גרינגולד בעיטור הגבורה. "ב־7 באוקטובר בשעה 14:35, חודרים טנקים סוריים לנפח", תיאר שור בכתבתו שהתפרסמה כחודש אחרי סוף המלחמה. '"כוח צביקה' – שאינו אלא טנק בודד בפיקוד מפקד פצוע, בן קיבוץ לוחמי הגטאות – מדביר אותם על גדרות המחנה. 'כ־15 טנקים', מסכם צביקה את קורותיו ב־20 שעות הלחימה, 'כ־60', קובע קצין המודיעין".

שור: "אחרי המלחמה הייתה ישיבת מערכת של עיתון 'במחנה'. היה ערפל מוחלט, לא ברור לאיש מה קרה, ויש עוד אי־ודאות אם תפרוץ שוב מלחמה ברמת הגולן. סוף אוקטובר, חורף קר שאין לתאר", הוא מספר באטיות, כמעט בלחש. "מתהלכת שמועה שהקרב הכי מעניין וקריטי היה ברמה ושחטיבה 7 לקחה בו חלק, אבל אף אחד לא יודע כלום. אז  אמרתי שאני נוסע לרמת הגולן". מטרתו העיקרית של שור הייתה לספר את סיפור הקרב של חטיבה 7, שלימים, כפי שטבע בכתבותיו, ייקרא קרב "עמק הבכא". גרינגולד, ששירת בחטיבה 188, כלל לא היה חלק מהתוכנית המקורית, אך שור היה צריך להרוויח זמן כדי לעבוד על הסיפור המורכב של הקרב החטיבתי. "אמרנו שנמצא סיפורים קצרים, נשלח אותם למערכת עם אנשים שחוזרים לתל אביב, כדי לעמוד במכסה של הכתבות. צביקה היה על תקן עוד אחד מאותם סיפורים קצרים".

שור הגיע לבסיס בעליקה בו ישבה חטיבה 188, והבחין בגרינגולד, שראה גם הוא את הפנים המוכרות. "עד היום אני זוכר את זה, כמו פריים שלך, יושב שם על שלוש המדרגות בכניסה לצריף צה"לי, שפוך, בהלם קרב כמו שכולנו היינו, ונראה ככה", הוא מצביע על התמונה בכתבה המצהיבה שלפניהם, במרכזה מחייך נער נאה בשחור־לבן, גרינגולד עצמו. "עם שיער בלונדיני, כמעט ארי, יפה תואר עם עיניים כחולות גדולות. עיניים מאירות מצד אחד וגם כבויות מבחינה מסוימת. ואתה פונה אלינו ואומר שיש לך משהו לספר לנו. אז אנחנו מתיישבים שם במפתן הזה, לשעתיים וחצי מאוד אינטנסיביות, מאוד קודחות, כשצביקה זוכר מה שלימים נקרא בקולנוע 'מרגע לרגע'. כמות הפרטים היא אדירה, והוא אומר את זה ברצף וביכולת תיאורית, ואני מבין שיש כאן סיפור גדול. שיש כאן סיפור ענק".

שור, שנדהם מעוצמת הסיפור, היה חייב למצוא מקור אמין שיאשר את דבריו של גרינגולד, שנשמעו לו גדולים מהחיים ואפילו בלתי סבירים. הוא תפס את קצין המודיעין של החטיבה, אל"ם (מיל') משה צוריך, ואימת את הפרטים. צוריך לא רק אישר שהאירוע קרה, אלא גם נקב במספר אסטרונומי של כמות הטנקים שהושמדו: 60. "הייתה לי דילמה האם לספר את זה בגוף שלישי או כמונולוג", נזכר שור. "כיוון שאי־אפשר היה לאמת את הסיפור עם כל האנשים שהוא מתייחס אליהם, כולל אלו שגם לא חיים, אמרתי שזה יהיה לא אחראי ולא רציני לנסות לכתוב את זה בגוף שלישי כתיאור. בסוף כתבתי את הכתבה ושלחתי אותה חזרה למערכת", הוא מתאר. "אחרי כמה ימים ראיתי את העיתון ברמת הגולן, ובתוכו הכתבה. העורכים נתנו לה כותרת שבהחלט עשתה את העבודה, '60:0 לצביקה', כמו במשחק כדורסל. 'במחנה' היה אז העיתון הכי נקרא בישראל, כי רק הוא פרסם סיפורים מאוד גדולים על המלחמה. הכתבה עוררה הדים מאוד גדולים, וגם ביקורת ראשונית על כמות הטנקים. מאז הביטוי 'כוח צביקה' הפך להיות אייקון".

גרינגולד: "המאמר הזה היה מאוד חשוב מבחינתי, והוא בעצם מיתג את 'כוח צביקה'. אבל אנשים שמעו על המקרה הזה עוד לפניי. אני פוניתי לבית־חולים יממה אחרי תחילת המלחמה, ולשם כבר הגיעו חיילים מהחטיבה ואמרו לי שהסיפור רץ בכל הארץ. בסיני היה מצב מאוד קשה, ואמרו לי שברשתות הקשר סיפרו על איזה 'כוח צביקה' ברמת הגולן שהרג את הסורים", הוא מגלה. "כשדיברתי עם רנן זה היה ממש כמה ימים אחרי המלחמה ולא הייתה לי התמונה הכללית. אבל עם להתכוון או בלי להתכוון, הלחימה שלי הייתה מאוד משמעותית במהלך עצירת הצבא הסורי, והסיפור שלי הוא גדול ממני", הוא מעיד בנחרצות. "במצב הנוראי הזה של בוץ וקור והרוגים ואי־ודאות, לאן הכול הולך ואיפה זה ייגמר, בתוך כל זה אומרים לי שאני גיבור. מה אני אעשה עם זה? באותו זמן אני רק רוצה הביתה, אני רוצה לאמא!" הוא צועק, ובתגובה רנן צוחק לרגע, מרצין שוב וקובע: "צביקה הוא גיבור בעל כורחו".

אנילביץ' נגד הסורים

ככל שהשיחה מתקדמת נדמה כי הזמן הולך אחורה. שני הנוכחים בחדר אט אט שבים לתקופה ההיא: התפאורה משתנה והופכת מסלון ביתו של שור למדרגות הכניסה של מבנה צבאי ישן; גרינגולד חוזר להיות קצין שריון נאה, צעיר ונחוש. שור מצדו שולח יד לעיפרון ודף שנחו במקרה על השולחן, ומתחיל לשרבט לעצמו הערות כבראיון, לשאול שאלות ולהקשיב לגרינגולד בחדות, ככתב צבאי מנוסה. מרבית השיחה ביניהם נגעה לכשלים, לפצעים שעוד לא הגלידו ולגורמים שאפשרו לשלוש דיוויזיות טנקים סוריים להיכנס לגזרה הדרומית של הרמה. "עשיתי דברים שבשיפוט אובייקטיבי נראים מטורפים לחלוטין", אומר גרינגולד בלהט השיחה. "הרי מה זה טנק בודד מסתובב בתוך הסלעים, מי שמע על דבר כזה? מה גורם לבחור כמוני לא לברוח משם?"

שור: "יש לך תשובה לזה? כי לי יש".

גרינגולד: "אין לי תשובה אינסטינקטיבית אבל השנים הביאו לי תשובה".

שור: "ומה הביאו השנים?"

גרינגולד: "שככה חינכו אותי, לאחריות ברמה הלאומית".

שור: "לי יש תשובה יותר טובה".

גרינגולד: "נו".

שור: "אתה מלוחמי הגטאות", הוא קובע בשקט.

גרינגולד: "נכון, זה חלק מהעניין, ולא ידעתי את זה אז", הוא מודה. "רק היום אני מרגיש את זה. יש דברים כמו השערות על האוזניים שהם יוצאים רק כשאתה מתבגר". שור שומע את המשפט ושובר את הדרמה בצחוק גדול. "אתה כזה צביקה קיבוצניק. שערות על האוזניים, מאיפה אתה מביא את הדברים האלה?"

גרינגולד: "אני לא ידעתי אז מה עשו למעני יאנוש קורצ'אק, יצחק קצנלסון, אנטק צוקרמן, טוביה בוז'יקובסקי. את כל הדברים שאני מבין היום לא הבנתי אז. לא הייתי פרופסור לשואה, הייתי ברדקיסט. אבל כנראה הדברים האלה נכנסו לי לראש, הם נספגו", הוא אומר.

"גם לי לקח שנים להבין את זה", מסביר שור. "מעבר להיותו מפקד טנק מצוין עם יכולות מנהיגות, מאיפה הוא שואב את הכוח להמשיך להילחם עם הלא נודע משנייה לשנייה? והתשובה היא שהוא בא מלוחמי הגטאות. הדי־אן־אי של ההורים שלו, הקיבוץ הזה הוא לא עוד קיבוץ. אלו בנים ובנות של אלו שנלחמו נגד הנאצים".

אומץ לבו של גרינגולד זיכה אותו בעיטור הגבורה אותו ענד רק פעם אחת בחייו. "לפני שנתיים הזמינו אותי לנסוע כעד לפולין עם קורס מ"פים־מג"דים בצה"ל", הוא מספר. "כיוון שהייתי שם פעם אחת והצטערתי שלא לקחתי את העיטור איתי, הפעם לקחתי", מתאר גרינגולד. "ורשה, טמפרטורה של מינוס שבע מעלות, שמים בהירים אבל הרחוב מלא בשלג שנהפך לקרח. אנחנו אחרי טיסה ונסיעה באוטובוס. הגענו אל מילא 18, שעל פי האגדה אלו הם שרידי הבית שבמרתפו מרדכי אנילביץ' פיקד על הלחימה בגטו. היה קר ואנשים היו עייפים ורעבים, אמנם כולם מג"דים ומ"פים, אבל הם כבר רצו לנסוע למלון ולהתחמם קצת ולאכול קצת. ואז מפקד המסע, תא"ל תמיר היימן (כיום מפקד אוגדת איו"ש - י"ב), מבקש ממני לדבר, ואין אור, אין כלום. אני עטוף בחמישה מעילים, מוציא מהכיס את המדליה מתוך קופסת עץ זית. המדליה עצמה עוצבה על ידי ניצול שואה, והוא בחר שהמדליה הכי גבוהה תהיה בצבע צהוב, כמו הטלאי הצהוב. אני פותח את הקופסה ואומר לאנשים: 'מעולם לא הוצאתי את המדליה הזו מהבית, זו הפעם הראשונה, והבאתי אותה לכאן כי ידעתי שזה מגיע לכם ולהורים שלי, ללוחמי הגטאות. אני רוצה להראות לכם את המדליה שלי כדי שתראו שגם אנחנו, כשהגיע תורנו, עשינו את המוטל עלינו'". שור מביט אליו בעיניים קורנות, ממהר לציין עם סיום הסיפור, "צביקה, אתה איש מרגש".

דון קישוט

הדקות עוברות והופכות לשעות, החושך יורד, ונראה ששור וגרינגולד יכולים להמשיך לדבר עד אור הבוקר. כמו מכרים ותיקים שלא התראו זה זמן מה, כל סיפור מטיל אותם לאסוציאציה אחרת שמתפתחת לעוד כמה סיפורים שונים. כשהתפרסמה הכתבה על "כוח צביקה" ב"במחנה", היא זכתה לשבחים שכתב צבאי בשירות חובה לא רגיל לקבל. "התחושה היא שעשיתי היסטוריה, שאני חלק מההיסטוריה הישראלית. וזו תחושה של חוצפה, בעיניי זו חוצפה", אומר שור. "הבנתי את זה אחרי סדרת הכתבות 'עמק הבכא', כשאתה בוחר שם של קרב. פתאום הבנתי שזה נורא חצוף שאתה בגיל כל כך צעיר בוחר שם, נותן כותרת וזה הולך להיות חלק מההיסטוריה".

במהלך השנים שחלפו, לגרינגולד ולשור יצא לעסוק לא מעט במושג "גיבור" ולחפש תשובות לשאלות כמו, מה הופך מישהו לגיבור, למה, ובאילו גורמים זה תלוי. שור עסק בכך מהפן הקולנועי, כמורה וכיוצר, וגרינגולד חווה זאת על בשרו. "לקח לי הרבה זמן להבין למה צביקה גיבור, אולי הגיבור הגדול של מלחמת יום הכיפורים כפי שאני תופס אותה", מסביר שור. "הסיבה לכך היא משום שהוא איש יחיד, שנמצא מחוץ למסגרת אורגנית. צביקה נוחת על המלחמה ביוזמתו, מנותק מחטיבת האם שלו, לא נמצא בקבוצת פקודות, ואף אחד לא אומר לו מה קורה. הוא צריך להתמודד עם מציאות שאף אחד לא רוצה להכיר בה. צביקה בעל כורחו צריך להתמודד עם מצב שבו ים של טנקים סוריים מטיילים במקומות שאיש לא שיער שהם יטיילו בהם. הוא רואה טנקים ונגמ"שים שרופים, חיילים בורחים, והוא צריך לתפקד בטנק פגוע עם אנשים שהוא לא מכיר. ממש כמו דון קישוט, הוא יוצא לקרב מול מאסה של טנקים סוריים והוא חי ברשת הקשר, זה החיבור היחיד שלך למציאות", הוא מדבר, נלהב, כאילו זה עתה המציא תסריט. "ויש לך קול נהדר. מזכיר לי את הקול של רבין לפעמים, משהו ברבע בסיות הזו, קול רדיופוני, קול עמוק, ובמלחמה בלילה זה נורא חשוב. הקול שלו מרגיע את הרשת ויש לו גם את השקט הנפשי ואת החוסן הנפשי להתמודד עם מציאות שהוא צנח אליה בלי להיות מוכן. לפעול כמו במערב הפרוע, מי שיורה ראשון, מנצח", הוא אומר ומיד מתקן, "לא מנצח, שורד".

גרינגולד: "לאורך כל הקרב ניסיתי לברוח מהאחריות. שואלים אותי מה הקושי הכי גדול שהיה לי, הכוויות שכאבו לי? לא. הקושי הכי גדול הייתה האחריות הזו, אמרתי שאני צריך פה גנרל גדול שיחליף אותי", הוא אומר, ושור כאילו חיכה שרק יאמר זאת, ומוסיף: "וזה המשל לכל מלחמת יום הכיפורים - שהבודדים והיחידים הם שהכריעו את הלחימה. הם שלקחו את האחריות ונלחמו בתושייה, כל אחד בגזרתו – והסיפור של צביקה זה מודל העל".

אז אם היו עוד סיפורים כאלה, של יחידים שנקטו יוזמה ופעלו, מה גרם דווקא לסיפור הזה להפוך למיתוס בדפי ההיסטוריה? אולי העובדה שאתה, רנן, היית שם לכתוב ולספר דווקא על הסיפור הזה?

שור: "בוודאי. אין לי ספק שלי יש חלק בדבר הזה, ביצירת המיתוס הזה".

גרינגולד: "אין דרך אובייקטיבית לסנן את כל סיפורי הקרב ולהביא אותם לסולם אובייקטיבי מלא. לא מעט מהעניין זה אנשים שיכולים להמליץ או סיפורים שמתפרסמים בעיתון. אין דרך אחרת. אבל ליצור מיתוסים זה חשוב, כי כשאנשים צעירים מגבשים את האישיות שלהם הם ניזונים מהמיתוסים האלה. צריך להמשיך ולייצר מיתוסים ולתת לאנשים צעירים חומר להתפרנס ממנו ולהשען עליו, כמו שהיה לי".

60:0 לטובת צביקה

מתוך הכתבה המקורית על "כוח צביקה" שפורסמה בעיתון "במחנה" ב־21.11.1973, כחודש לאחר המלחמה // מאת רנן שור

כאשר יוצא צביקה עם טנק בודד מול חמישים הטנקים הסוריים הנעים מצומת חושניה אל נאפח, חודר כוח סורי נוסף דרך תל־יוסף, שישה ק"מ מזרחית לנאפח. מפקדת החטיבה מנסה מדי פעם להזרים אליו כוחות תגבור, אך הטנקים נפגעים בדרכם, אינם שולטים בתוואי הגישה בשעות לילה וצביקה עומד כמעט לבדו במערכה על נאפח. "בבטן" מתרוקנת הוא מנסה למנוע מהטור הסורי גישה רגילה ("של טיול שנתי", כהגדרתו) מנאפח אל גשר בנות יעקב ולעצור איגוף סורי בעורפם של כוחות השריון הישראלים, המצליחים אותה שעה לבלום את הסורים בגזרה הצפונית של רמת הגולן.

"בתשע בערב יצאתי עם שני טנקים דרומית מזרחית לנאפח, על ציר הנפט־ כביש צר ומוקף גדרות לאורכה של הרמה־ הובלתי לאט , בזהירות וחיפשתי. המח"ט שמח שהצטרפתי, קרא לי "כח צביקה" וביקש שאתקדם לכיוון חושנייה ככוח עתודה. תחילה, הייתי מוצב בראש גבעה, מחפש מטרות אוייב, מאזין לקשר וממשיך. שיירת תחמושת שלנו, שעמדה לצאת לתחמש את הטנקים באזור חושנייה הוחזרה אחורנית בעקבות ידיעות על התקדמות טנקים סורים לכיוון חושנייה. המח"ט הודיע בקשר שהציר חסום ליד חאדר, והשיירה חזרה.

"אותו זמן הודיעו שני טנקים שלנו על שיירת טנקים סורית, הנעה בציר הנפט באורות קטנים. תפשתי עמדה. בתשע ועשרים הופיע טנק סורי על הכביש, מיהרנו לירות בו מטווח קצר והוא נדלק בפגז ראשון. כתוצאה מהירי התקלקלו מערכות קשר החוץ, והצריח, וכאשר התקרב אלי מאחור הטנק השני שלנו, ירדתי, התחלפנו בפיקוד והוריתי לו לבצע בעקבותי 'חיקוי מפקד'. אחרי כמה מאות מטרים משום מה איבדתי אותו, וכאשר הבחנתי בכך זיהיתי בצד הכביש שלושה טנקים סורים עם אורות צד־ צודדתי במהירות וירית שלושה פגזים רצופים. הלהבה שאחזה בהם הייתה אדירה, אפילו אסטתית והם בערו יפה כל הלילה. הסתכלתי אחורה וראיתי, שהטנק ב' שלי עדיין לא עלה על עקבותי, נותרתי לבדי.

"המתנתי לאוייב. חצי שעה מאוחר יותר הבחנתי בשיירה של שלושים טנקים סורים ומשאיות, המתקדמים בשאננות לא קטנה, כמו במיצעד לילי או בחזרה גנרלית למיצעד חגיגי. חיכיתי שיתקרבו. בראשון פגעתי ממרחק של עשרים מטר. הם איתרו אותי ואחדים מיהרו לנסוע לעברי ולצודד קנים. פעלנו במהירות ומסתבר ביעילות־ היינו פוגעים באחד, מזנקים אחורה ולצדדים עשרות מטר, מצודדים שוב ופוגעים. כך הורדתי כעשרה טנקים, השיירה נסוגה אחורה ומחוג מצב הרוח נע לכיוון של השתפרות ניכרת.

"שוב ושוב עלה המח"ט על הרשת וקרא לי להתקדם לעברו, אך העדפתי להישאר במקומי. הוא הודיע לי לבסוף, שנכנס מג"ד לתגבר אותי וכאשר יגיע אנסה להתקדם וללחוץ אחורה את הסורים. לקראת בוקר אכן הגיע הכח כאמור והרגשתי הקלה. הצעתי למג"ד, שאכנס בין שני פסי הגדרות של ציר הנפט עם מחלקה מכוחו, ואילו הוא יעלה במקביל על הציר. לא הספקנו לנוע באותו מיבנה חדש אלא כמה מאות מטרים והטנק שלנו חטף. כנראה, פגיעה מבזוקה ונדלק. נסעתי אחורה, שני הטנקים הנוספים עלו על הכביש ואני על הגדרות כדי לארוב לטנקים הסורים מהאגף ולדפוק אותם. ואז, תוך שניה אחת־ שלושת הטנקים שלנו נדלקו".