"אל תרימו את הראש, זה עניין של חיים ומוות"

ההלם שהיכה ברס"ל (מיל') נתן נגר במלחמת יום הכיפורים מסרב לדעוך. הוא לא מסוגל לשכוח את האירועים במהלכם פלוגת הטנקים שלו הצליחה לבלום את הכוחות הסוריים בגזרה הצפונית, ואת ההחלטה לצאת ולסייע ללוחמי חטיבת גולני לפרוץ את הדרך בקרב על החרמון. ברגע אחד נורא, כשעלה הכוח על הכביש שמוביל לחרמון, אחד הטנקים התפוצץ ממטען סורי וחסם את הכביש הצר. הפלוגה, שלא הצליחה להתקדם, נקלעה לירי צלפים של הקומנדו הסורי וכל מפקדיה נפצעו או נהרגו.

"היינו לכודים בתוך האש, וכל כמה דקות פינינו מפקד שנהרג או נפצע. מהר מאוד נותרנו בלי מפקדים בשטח, חסרי אונים. היינו ממש המומים", משחזר נגר באימה. "יצרו איתי קשר מהטנק של המג"ד, ושאלו אותי מה המצב בשטח. סיפרתי להם שלא נותרו עוד מפקדים ושאני לא יודע מה לעשות. בנקודה הזו אמרו לי: 'סמל נתן נגר, מעכשיו אתה תופס פיקוד'. כתותחן של טנק, תרגלתי מצבים כאלו בעבר. חששתי מאוד מהאחריות, אבל הבנתי שאין לי אפשרות אחרת, כי אין מי שיעשה זאת במקומי.

"פקדתי על החיילים לסגור את כל המדפים, להסתכל רק דרך הפריסקופים, ובכל פעם שרואים הבזק, לירות פגז. צעקתי לעברם: 'אל תרימו את הראש, זה עניין של חיים ומוות'. במשך 20 דקות ירינו פגזים על הסורים, עד שביקשתי מהחיילים להפסיק את האש ולהקשיב. את דממת המוות ששררה בחוץ אני זוכר עד היום".

במעשיו גילה רס"ל (מיל') נתן נגר אומץ לב, דבקות במשימה וכושר לחימה מקצועי, ועל כך הוענק לו ציון לשבח מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

פחד מוות

עם פרוץ המלחמה תפס הגדוד של נגר, גדוד 74, קו ברמת הגולן. ביום שישי, ערב יום הכיפורים, התקבלה התרעה לפיה ביום המחרת צפוי קרב מול הסורים. "בשבועות שלפני המלחמה שמענו היטב את התזוזה של הכוחות הסוריים לעבר הגולן, אבל לא תיארתי לעצמי שתפרוץ מלחמה", נזכר נגר. "בתקופה ההיא השתתפנו בקרבות קטנים ומחזוריים בגזרה, שהתחילו בשעות הצהריים והסתיימו בערב, ולא ציפינו למשהו שונה. איש לא העריך שדבר רציני עומד לקרות כי היינו רגילים לתקריות כאלה.

"המראה הראשון שאני זוכר מהמלחמה הוא מאות טנקים סוריים ומשאיות עמוסות בחיילים, שהתקרבו לתעלת הנ"ט. היינו עשרה טנקים בלבד, ולא ציפינו למסה כזאת. ידענו שתעלת הנ"ט לא תחסום את הסורים לזמן רב, ולכן התחלנו לירות בלי הבחנה. פגעתי בעשרות טנקים – אחרי 17 הפסקתי לספור.

"היינו הרבה יותר מקצועיים מהם, אבל בזכות הכמות שלהם הם הצליחו להתקדם לתעלת הנ"ט. זה היה בלתי אפשרי לעצור אותם. הפקודות הראשונות שקיבלנו באותם רגעים היו לחפש את טנקי הגישור ולהשמיד אותם על מנת שהסורים לא יוכלו לחצות את התעלה. זה עצר אותם לזמן מה, והטנקים שלהם אכן עמדו חסרי אונים בזמן שירינו עליהם כמו במטווח.

"בשלב מסוים התחמושת בבטן הטנק אזלה, והחושך התחיל לרדת. כל חייל בתורו הלך למאגרי התחמושת, שניצבו כמה מאות מטרים מאחורינו, כדי לחמש מחדש את הטנק. לבסוף, גם המאגרים האלו הידלדלו וכל מה שנותר לנו לעשות באותו הלילה היה להילחם עם מה שיש ולשרוד. בסופו של דבר, גדוד מילואים חבר אלינו ואיכשהו נפתחה הדרך, אבל עד היום השני של המלחמה לא יכולנו לחזור לאחור.

"הקרב הזה הרגיש לי כמו גיהינום. איבדתי את תחושת הזמן ולא ידעתי לאן אני יורה כי היה חושך מצרים. לא היה לנו רגע שקט, המוצב שלנו עלה באש, ומכל פינה נשמע פיצוץ. בבוקר, אחרי הפוגה קלה, גילינו ש־600 טנקים סוריים הושמדו. במהלך הקרב לחמתי בטנק של הסמג"ד, משם שמעתי בקשר מי נפגע ומי לא, זה היה ממש בלגן. בתוך כל הכאוס הזה, המ"מ שלנו נפצע, פונה ועלה לטנק אחר כי הטנק שלנו כבר היה רחוק. לצערי, המ"מ מת מפצעיו.

"הוא היה חבר מאוד טוב שלי. היה קשה לעכל את זה בימים הראשונים, כי במהלך המלחמה אתה לא חושב על המוות בכלל. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה שאפגוש אותו. הפרדתי בין הרגש לשכל – אם האבל היה משתלט עליי, לא הייתי מסוגל לתפקד. בדיעבד, הפחד מהמוות היה אצלי מאחורי הראש".


התקפה על החרמון במלחמה, צילום: במחנה, אתר הגבורה

תופס פיקוד

לאחר שהסתיימה הבלימה, נכנסו חיילי הגדוד לשטח סוריה, מצוידים בתחמושת ובאוכל, והחלו בהכנות להמשך המערכה. "היינו בתורנויות שמירה, ובזמן שהגעתי להחליף חבר בשמירה ארבעה מיגים חגו מעלינו ותקפו אותנו. באותה שנייה תפסתי את המקלע ו'תפרתי' מיג אחד. יריתי 250 כדורים בלי הפסקה, עד שהמטוס עלה באש והתרסק לידנו. בנוסף, גולנצ'יק עם מא"ג ומטוס של חיל האוויר הפילו עוד שני מטוסים. היה משהו מאוד ציורי במראה של הפאנטום מפוצץ את המיג, כשהמטוס הסורי הנותר בורח בבהלה. זה גרם לי להבין שגם אם צפוי עוד קרב קשה, אין אתגר שאני לא יכול לעמוד בפניו, ושהשמים הם הגבול.

"זמן קצר לאחר האירוע הזה הסמג"ד כינס את כולנו ואמר: "הסורים כבשו את החרמון, ומשם יורים עלינו ארטילריה כל הזמן. זה לא יכול להימשך כך. אנחנו שבעה טנקים בפלוגה, ועלינו הוטלה המשימה לכבוש את החרמון". באותו הרגע הבנתי שמשהו מאוד קריטי תלוי בנו, ושצריך לתת את הכול. בשעה ארבע בבוקר עלה הכוח שלנו על הכביש שמוביל לחרמון, כשאחד הטנקים עלה על מטען, התפוצץ וחסם את הדרך. היינו לכודים, בלי יכולת לנוע, ולפתע צצו אנשי קומנדו סורים מהתעלות והחלו 'להוריד' את המפקדים שלנו אחד־אחד, עד שנשארנו בלי מפקדים. נשאלתי בקשר על המצב וסיפרתי להם שנותרנו בלי מפקדים, ואמרו שעליי לתפוס פיקוד.

"למרות שהתותחן אמור להחליף את המפקד ברגעי חירום, לקח לי זמן לעכל את הפקודה. לבסוף אספתי את עצמי ופקדתי על חייליי להכניס את הראש לטנק, להסתכל על המתרחש בחוץ רק דרך הפריסקופים, וכשהם רואים הבזק – לירות פגז. במשך עשרים דקות ירינו על הסורים בלי הבחנה, עד שצעקתי 'חדל אש' ושקט השתרר בחוץ. קיבלנו דיווח בקשר לפיו חיילי גולני הצליחו לעלות דרך המדרונות אל החרמון, ובדיעבד גיליתי שהמטחים שירינו הכניסו את הקומנדו הסורי להלם כבד, כך שהם לא העזו להוציא את האף שלהם – דבר שהקל על גולני להמשיך הלאה.

"בבוקר יצאנו מהטנקים, וראינו חיילי גולני צועקים לחיילים הסורים בעזרת מגפונים: 'צאו ממחבואיכם בלי נשק ועם ידיים מורמות'. מאות סורים התחילו לצאת החוצה, וזה היה מאוד סוריאליסטי. ישבנו בבטלה מוחלטת על הטנקים בזמן שמאות גופות של חיילים סורים שכבו על הרצפה, ומאות חיילי קומנדו כנועים עשו כל מה שהגולנצ'יקים אמרו להם. מבחינתי זה סימל את סיומה של המערכה הגדולה, אם כי לא את כל המלחמה.

"כשחזרתי לבסיס העורפי שלנו לאחר המלחמה, סמלת הצד שלנו, שלא ראיתי מאז פרוץ המלחמה, הסתכלה עליי ואמרה: 'נגר, אתה חי?' כשראיתי אותה הייתה לי צמרמורת בכל הגוף. היא הייתה כמו אחות בשבילנו וזה הרגיש כמו איחוד עם קרובת משפחה. אמרתי לה: 'כן, אני חי'. התחבקנו ארוכות ובכינו.

"חודשיים אחרי המלחמה התקשרו אליי מלשכת הרמטכ"ל ובישרו לי שאני מקבל צל"ש על פעילותי בקרב על החרמון. הוריי התרגשו מאוד, וילדיי גדלו על הסיפור. אני חי את הקרב הזה כל יום. לבני הגדול, סער, קראתי על שם הגדוד שלי. אי־אפשר להתנתק מזה.

"במבט לאחור הייתי פועל כפי שפעלתי אז, כי זה חלק ממה שחונכתי בשריון. למדתי במלחמה ששום דבר לא אבוד, גם כשנראה שאין מוצא ממצב כלשהו – יש פתרון. החיים הם דינאמיים וחשוב שנדע לנצל אותם עד תום לפני שמשהו לא צפוי יקרה".