"שמעתי בקשר על כל ההרוגים ושאלתי מתי יגיע היום שלי"

כעשרה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נפשו לוחמי פלוגה א’ בגדוד 53 של חטיבה 188 בעכו במסגרת נופש מבצעי. הם לא חשבו שבעוד מספר ימים הנופש יישכח, והם ימצאו עצמם הודפים את הסורים שמנסים להגיע ליישובי מדינת ישראל שבמורדות הגולן. מפקד הפלוגה, אל"ם (מיל’) צביקה רק, לא שיער אז כי הימים הבאים הולכים להיות הקשים בחייו ובחיי חייליו. באותה התקופה לוחמי חיל השריון היו רגילים לימי קרב קצרים מול הסורים, ולא דמיינו כי הדבר יימשך יותר מכמה שעות. “חזרנו מהנופש, ואני הוצבתי בקוניטרה עם הפלוגה שלי", משחזר אל"ם רק. “לא היו שום הערכות בנוגע למלחמה, אבל היינו בכוננות בגלל שהיה סיכוי שהסורים ינסו לתקוף ולחטוף את קוניטרה. הדבר הזה היה קורה אחת לכמה חודשים, ולא התרגשנו מזה במיוחד. עברו יומיים-שלושה, בינתיים עשינו חזרות, הכרנו מחדש את הגזרה, עד שהגיע ערב יום כיפור, שיצא גם ביום שישי. אני כבר לא הייתי בבית כמה שבועות, הייתי נשוי עם ילד קטן וגרתי בצפת. בעשר בבוקר באתי למג"ד להגיד לו שבת שלום, ולהודיע לו שאני חוזר קצת למשפחה ואם קורה משהו שיודיע לי. תוך כדי שאני מדבר איתו, אנחנו מקבלים טלפון מהמח"ט שיש כוננות, ושצריך להחזיר את כל החיילים הסדירים מהבית, כי הולך להיות יום קרב. באותו רגע התקשרתי לאשתי וסיפרתי לה שאני לא מגיע, למרות שלא הייתי בבית כבר חודש.

“למרות שזה היה יום כיפור, אמרתי לחבר’ה שאנחנו לקראת יום קרב ושאני לא יודע כמה זמן זה יימשך. מי שרוצה שיאכל". ביום שבת, השישה באוקטובר, בשעה 13:50, נפתחו השמים. זה פשוט היה מחזה. אני הייתי בוגר ששת הימים וההתשה וכל מיני מבצעים, ולכן אני יודע מהי אש - אבל דבר כזה לא היה לי בחיים: מטוסים בשמים, ארטילריה מסיבית. הרמתי את המשקפת, הסתכלתי מזרחה, וראיתי מולי שדרות של טנקים. עשרות. אתה מבין שזה לא יום קרב, זה יותר מזה. ואז אני רואה שהם מתקרבים, והטנקים שלנו לא היו כמו היום, הפגז היה פוגע רק מ-900 מטר. חיכיתי ונתתי להם להתקרב עד בערך 1,000 מטרים ממני, עצרתי, וכמו חניך בקורס מ"פים, נתתי פקודה בקשר לירי. וככה, היינו 11 טנקים, מחכים שיגיעו ל-900 מטר, יורים, וכל השורה הראשונה שלהם נפגעת".

לבד בשטח

 כמי שמגדיר את עצמו “בוגר ששת הימים", רק שיער שכעת הטנקים ייסוגו. אך לא כך היה. “11 טנקים נסוגים - עוד 11 באים. וככה זה חזר על עצמו. במשך שלוש שעות. אני מרים את הראש ורואה מטוסים שלנו עולים לשמים ונופלים בגלל הנ"מ שלהם, ואנחנו ממשיכים לתהות כמה זמן זה יימשך.

“כולנו לוחמים בסדיר, אני בקבע, אין מילואים, ולאט-לאט אני רואה שהסורים ממשיכים ומתקרבים אלינו, ובשלב מסוים אנחנו מגיעים לקרבות של אחד על אחד. השתמשנו בכל כך הרבה פגזים, שהטען היה צריך לזרוק את התרמילים מחוץ לטנק רק כדי לנקות אותו.

“הסורים למדו להביא את לוחמי החי"ר שלהם, ולצייד אותם ברובה רימונים נגד טנקים (ררנ"ט - מ"ס). הטנק שלי חטף אחד, והטען-קשר שלי, יצחק זוארץ ז"ל, נפגע ונהרג במקום. הם רצו לפגוע במפקדים שהוציאו את הראש מחוץ לטנק, אבל במקרה זוארץ יצא, והם פגעו בו במקום בי. הצוות נכנס לשוק בלתי רגיל. לקחתי את הטנק אחורה, הכנסתי שתי סטירות לתותחן ולנהג שייכנסו לאיפוק, החלפתי טנק ופיניתי את זוארץ לתאג"ד.

“בתוך הטנק היה לי טרנזיסטור, ובהפוגות בלילה הפעלתי אותו ושמעתי ברדיו שיש מלחמה בסיני. זה היה כל כך מפתיע, שאפילו המ"פים הבכירים לא ידעו על זה. כל המלחמה הייתה רצופת הפתעות. לא ידענו שהולכת להיות מלחמה בכלל. והנה אתה נמצא בשבת בלילה עם הרוג ראשון, ואתה שומע שלסורים יש יתרון מבחינת כוחות. בחמש וחצי התחילה לרדת החשכה, ואז התברר לנו שלסורים יש אינפרה אדום, מה שלנו לא היה. יש להם את היכולת לראות בלילה ולנו אין. הייתי שומע בלילה שהם נוסעים ומתקדמים. בעצם נתנו להם להתקדם, וממש עם שחר זיהינו אותם, ובחסות הארטילריה שלהם פגענו בהם. המפקדים שלנו, בטנקים, היו עם הראש בחוץ, והיכולת שלנו לראות את השטח הייתה טובה ביותר, כי הסורים הכניסו את הראש פנימה ולא ראו את המרחב.

“בשעה חמש בבוקר הייתי פוגע בהם מטווח אפס, ולמעשה מיום שבת עד רביעי, בקרבות הבלימה, אני הפכתי להיות המפקד של גזרת קוניטרה. במהלך הימים האלה התחלתי לשמוע על הסמ"פ שלי שנפצע, על מ"מ שנהרג. התחלנו להצטמצם, ונשארנו בשטח בלי יכולת לקבל החלטות לבד. הגיבוי היחיד שקיבלתי היה הסיוע הארטילרי".


טנקים תחת התקפה, צילום: עוזי קרן

חשבו שאני מת

“ביום חמישי ב-11 בבוקר, יאנוש בן גל, מח"ט 7, שבמהלך הלחימה הפכתי להיות תחת פיקודו, אמר שאנחנו נכנסים פנימה למובלעת הסורית", ממשיך רק לתאר את הקרב. “הוא אמר שגמרנו והצבנו את קו הגבול בחזרה, שגירשנו את כל הסורים, אך לצערנו הרב זה לא היה כל כך פשוט. שמעתי שהמח"ט, הסמח"ט ומ"פים נוספים נהרגו. החטיבה פשוט התפרקה. שמעתי בקשר על כל ההרוגים ושאלתי מתי יגיע היום שלי. פשוט חטיבה שלמה נעלמה. לא נשארו מפקדים כמעט. כל מי שנשאר זה אני ומג"ד 74, יאיר נפשי, שאיתו עברתי לתוך חטיבה 7. גם בתוך סוריה הקרבות היו קשים במיוחד. פתאום מצאנו את עצמנו נלחמים נגד העיראקים שהגיעו לשם. ביום ה-11 למלחמה מצאתי את עצמי במקום בין קוניטרה לדמשק, על גבעה שכונתה תל שמס. על הגבעה הזו, ששלטה על דמשק, ניסינו לתפוס את השטח ולהילחם.

“ב-16 באוקטובר, אחרי שנלחמתי 11 ימים, הכוח שלי נפרס ליד תל שמס. הסורים הפגיזו, ואחד הפגזים פגע בסיפון הטנק שלי. כמפקד אני נמצא כל המלחמה עם חצי גוף בחוץ, אז נפגעתי קשה מאוד. נפגעה לי יד ימין מהרסיסים, וביד שמאל נפגעתי באזור בית השחי. ממה שהרופאים סיפרו לי לאחר מכן, אמרו שצנחתי לתוך הטנק, התעלפתי, והתותחן והנהג שלי לקחו אותי לתאג"ד, שלושה קילומטרים אחורה. כנראה איבדתי המון דם. שלפו אותי מהטנק, ורופא מילואימניק בשם דוד כהן בדק אותי וכיסה אותי בשמיכה, כי היו בטוחים שאני מת. סיפרו לי שפתאום הרגל שלי זזה, כשכבר הייתי מכוסה בשמיכה. הרופא אמר, ‘הבן-אדם חי!’ הוא החליט לעשות עירוי, והיד הייתה תלושה לגמרי, לא היה מה לעשות. הוא הכניס אגרוף לבית השחי כדי לעצור את הדימום. ואז הגיע מסוק שפינה אותי לבית-החולים בצפת. הרופא קיבל את עיטור המופת על ההצלה שלי, ואנחנו עד היום בקשר. לאחר מכן, בתהליך השיקום, הצילו לי גם את יד שמאל.

“היום אני נשוי כבר 42 שנים, עם אותה אישה מקסימה. אחרי הפציעה הייתי בשיקום תקופה ארוכה בצפת ובתל השומר. כעבור כמה חודשים התכנסה ועדה מטכ"לית, ואני לא זוכר מי המליץ עליי, אבל הגעתי אליה וסיפרתי את הסיפור שלי. הם החליטו להעניק לי את עיטור המופת. בהמשך, אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כשהייתי חבר בוועדת צל"שים ועיטורים, באו אליי אנשים ואני ראיינתי ובדקתי אותם, כאחד שקיבל את העיטור. את הצל"ש והעיטור אני שומר בתוך קופסה, שבדרך כלל מי שמראה אותם לילדים ולנכדים זו אשתי. לפני שנתיים, כשחגגנו 40 שנות נישואים, עשינו מסיבה בפורום משפחתי. עשיתי מעשה. הוצאתי מהארון את העיטור, ומול כולם עיטרתי בו את אשתי, שאחרי 40 שנים היא עוד ‘סובלת’ אותי. אני קיבלתי את זה עבור 11 ימי לחימה, והיא קיבלה עבור 40 שנה איתי. ככה מתנהגים לעיטור. עכשיו הוא נמצא ברשותה".