"האם להמשיך במשימה או לעצור ולצאת מהגיהינום הזה"

הקרב האחרון במלחמת יום הכיפורים היה הקרב על כיבוש העיר סואץ, קרב שלימים תישאל השאלה עד כמה נחוץ היה. תא"ל (מיל') נחום זקן, שהיה אז מפקד גדוד טנקים מספר 433 בחטיבה 500, הוביל את הגדוד אל העיר, ללא גיבוי או הוראות ברורות מהדרגים הגבוהים. "לקחת את סואץ, אם אינה סטלינגרד", הייתה הפקודה המפורסמת שהגיעה לזקן בהתייחס ללחימה הקשה בעת ניסיון הגרמנים לכבוש את העיר הרוסית במלחמת העולם השנייה. "היום בדיעבד, האמירה ההיא מאוד בעייתית, בייחוד כשמדובר בלכבוש עיר. למה לא ניתנה פקודה חד־משמעית?" הוא שואל בהסתכלות של כמעט 40 שנים לאחור. בקרב הזה, שנערך במשך פחות מיום, עד להסכם הפסקת האש בערב 24 באוקטובר 1973, נהרגו 80 חיילים ישראלים ו־140 נפצעו, מתוכם 18 הרוגים ועוד 45 פצועים מהגדוד. זקן חילץ את הגדוד שלו מהאש הקטלנית שניחתה עליהם בעיר, והשלים את המשימה שהוטלה עליו - להבקיע את העיר בציר הראשי, כדי לאפשר לכוחות שהיו אמורים להיכנס אחריו לכבוש את שאר חלקי העיר. אך זה לא קרה מעולם, מפני שהכוחות הנוספים נעצרו בפאתי העיר, וגדוד הטנקים של נחום זקן נשאר לבדו. כבר במכת האש הראשונה בקרב, כל המ"פים, המ"מים ומפקדי הטנקים נפגעו, מלבד מפקד פלוגה אחד וזקן עצמו, שהצליח להמשיך לנהל את הקרב ואת פעולת חילוץ הנפגעים הרבים. תא"ל (מיל') זקן גילה במעשיו כושר מנהיגות, אומץ לב וחירוף נפש, ועל כך הוענק לו עיטור העוז על ידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

לא היה כלום

הקרב על העיר סואץ, שהתחיל בבוקר ה־24 באוקטובר, היה ניסיון ל"מכה אחרונה" של הצבא  הישראלי על המצרים, לשם שיפור עמדות לפני הפסקת האש. גדוד הטנקים 433 בפיקודו של זקן היה אחרי לחימה רצופה מאז פרוץ המלחמה, וכלל ארבע פלוגות טנקים ושתי פלוגות חרמ"ש.

"אחרי כמעט 40 שנה, קשה מאוד להיכנס לאווירה של אותם ימי לחימה, ובכל זאת הסיפור שלי לא עומד בפני עצמו, הסיפור שלי הוא הסיפור של הגדוד", מסביר תא"ל (מיל') זקן. "הקרב התרחש ביום האחרון של המלחמה. זה היה קרב קשה במיוחד משעות הבוקר המוקדמות ועד החשכה, והגדוד נלחם בו על חייו לבדו. המלחמה הזו סחטה ממני כל קמצוץ של כוח נפשי שהיה בי.

"תפקיד המג"ד הוא להיות בתוך הטנק יחד עם שאר הטנקים בשורה אחת, בקו הראשון עם החיילים. זו הייתה המלחמה של החיילים, וכולנו היינו מלפנים. לא הייתה שום פריביליגיה לתפוס מקום מאחור, כי לפעמים היחידות נכנסו לקיפאון, מהלם או מפחד, וברגעים האלה המפקד צריך להיות זה שמפשיר.

"השליטה של מג"ד שריון היא בעיקר בקשר, ולכן הקול של המפקד ובהירות הפקודות שלו הם אלו שקובעים את יכולות הפיקוד שלו. אחרי שצלחנו לתוך אפריקה, התקדמנו לעבר הארמייה השלישית עד לציר סואץ־קהיר המפורסם. העיר סואץ היא עיר של רבע מיליון איש, העיר השלישית בחשיבותה במצרים, על פי הגדרת המצרים עצמם. אם צה"ל, שישב על גדות התעלה, היה מצליח לכבוש את סואץ, הוא היה מחסל את הארמייה השלישית ומכתר אותה במדבר.

"סואץ הייתה מקור האספקה העיקרי עבור הצבא המצרי מבחינה לוגיסטית, ואם הייתה נכבשת, הצבא המצרי לא היה מקבל תגבור בכלל, וזה היה מחסל את אורך הנשימה שלהם. מכאן החשיבות האסטרטגית של הקרב שלנו על סואץ.

"בבוקר ה־24 באוקטובר קיבלתי פקודה להיות מוכן לכיבוש העיר, אבל המשימות והדרך עוד לא היו ברורות. הפקודה אמרה: 'לקחת את סואץ אם אינה סטלינגרד'. זו הייתה מטאפורה לומר שאם זה יהיה קרב שייקח מאיתנו דם רב, אז לא שווה להילחם בו. אבל אמירה כזו, אין בה כמעט ולא כלום בתנאי הקרב שהיו לנו אז.

"היום, לפני שתוקפים שטח בנוי, מקבלים תצלומי אוויר ומודיעין נרחב, לומדים את העסק בצורה הטובה ביותר. בדרך כלל לפני שנכנסים טנקים לשטח בנוי יש ריכוך אווירי, אחר כך ארטילריה, מודיעין בזמן אמת ומודיעין קודם - כל זה עומד לרשות אותו מפקד שהולך לתקוף. לי לא היה כלום.

"בניגוד לימי הבלימה שהיו קודם, כאן צה"ל החליט לתקוף בעצמו, והייתה אווירה של התרוממות רוח ומחשבה שצה"ל חזר לעצמו. באופן אישי הרגשתי שאנחנו יכולים לעשות את זה, אבל שריון לא בנוי לקחת עיר לבדו. חי"ר אמור לעשות את הצעד הזה. קרב בשטח בנוי הוא הקשה ביותר, וכל החיילים צריכים להיות מאומנים לכך".


חיילי הגדוד של זקן במלחמה, צילום: אתר הגבורה

היינו רק אנחנו

הפקודה המעורפלת ירדה בארבע לפנות בוקר, ובשעה שמונה וחצי הגדוד של זקן היה מוכן להיכנס לעיר. הכניסה התבצעה מתוך ידיעה שגדודי צנחנים ייכנסו מאחוריהם ויכבשו את העיר.

"גדודי הצנחנים לא נכנסו אחרי חצי שעה, לא אחרי שעה ולא אחרי שעתיים", משחזר תא"ל זקן את אותם רגעים. "הם נכנסו בצהריים, כשאנחנו כבר היינו נתונים לאש קטלנית, וכמעט כל מפקדי הטנקים שלי נפגעו קשה. לטנקים יש מגבלות קשות בתוך עיר - טווח הירי שלהם הוא קטן והם הופכים להיות חשופים כמו חי"רניקים, רק שהם מטרות גדולות ופגיעות יותר. מכל סמטה יכולים לירות עליך ולהבעיר את הטנקים, ואין לך מה לעשות בנידון.

"אני לא בדיוק יודע מה קרה שם, אבל הצנחנים לא נכנסו כי הם לא הספיקו להתארגן על כלים רכובים. עד שההתארגנות הזו הסתיימה עבר זמן רב, ואת המחיר אנחנו שילמנו.

"תוך זמן קצר רשת הקשר, דרך השליטה שלי כמפקד, הפכה כמעט למשותקת והתמלאה יללות וצעקות.

"במצב הזה, כמפקד, אתה מרגיש כאילו יש טנק על הכתפיים שלך מבחינת האחריות. כשראיתי שהמצב נהיה יותר ויותר גרוע והצנחנים לא מגיעים, התעוררה בי הדילמה הקשה בחיי: האם להמשיך הלאה במשימה או לעצור ולסגת עם הכוח שנשאר - לחזור אחורה ולצאת מהגיהנום הזה. 

"רציתי לסגת כי חשבתי שאצליח להציל את מי שנותר, אבל בסופו של דבר החלטתי, למרות הפגיעה הקשה במפקדים, להמשיך פנימה, להגיע לצד השני של העיר, לבצע את המשימה. את זה הצלחנו לעשות לשמחתי, אבל במחיר של הרבה נפגעים.

"נכנסתי לרשתות הפלוגתיות ואמרתי לכל מי שלא פגוע שייקח פיקוד וימשיך קדימה. כולם עשו את זה, חוץ מטנק אחד שלא נשמע לפקודות וסטה הצדה. הטנק הזה היה היחיד שנפגע, ובתוכו היו ארבעה נעדרים. נוסף עליו, איבדנו שני טנקים שנשרפו כליל. עם כניסת החשכה השלמנו את המשימה, והוצאתי את הגדוד חזרה לנקודה ממנה התחלנו לתקוף.

"באותו יום לא התנהלה לחימה בשום גזרה. ברמת הגולן הלחימה נגמרה מזמן, ובדרום היינו רק אנחנו.כל הזמן דיווחתי על המצב, ואמרתי לכל מי שהיה מעליי שאם הם רוצים לכבוש את העיר, חייבים להכניס עוד כוחות ומיד. אם לא רוצים לכבוש את העיר זה גם בסדר, אבל תכף לא יהיה כאן עם מי לדבר. גמרו לי כבר חצי גדוד ויהיה הרבה יותר קל לגמור גם את החצי השני. רציתי להאמין שאוטוטו ייכנסו כוחות ויגבו אותנו, ובסופו של דבר נפיל את העיר כולה.

"כשהחושך ירד, ההחלטה מלמעלה הייתה גמגום ובלבול, ולא הביאו סיוע או כוחות לחלץ את הפצועים שלי. מאחר וההחלטה הייתה לא לראות בסואץ 'סטלינגרד', עם חשכה התחלנו להתארגן ליציאה. בינתיים התחלתי להבין מי פגוע, מי מהטנקים צריך לגרור, וריכזתי את כולם עד שהגיע סיוע.      

"כשאני מסתכל בדיעבד האם היה נכון להמשיך להתקדם, אני מרגיש טוב עם ההחלטה שעשיתי. את המשימה שלי כמג"ד ביצעתי במלואה. אני זוכר שמוטה גור אמר שהגדוד היחידי שביצע את המשימה שלו במלואה בקרב על סואץ - הוא הגדוד של נחום זקן".