"אתה שם פילטר מהפחד. אתה לא יכול להרשות לעצמך לפחד"

את מלחמת יום הכיפורים התחיל סרן (מיל') אמנון גדעון כסגן מפקד פלוגת המפקדה בגדוד הטנקים 53, תפקיד מנהלתי שאינו מצריך כישורי לחימה, וסיים אותה כמפקד פלוגת טנקים, עם כעשרה טנקים באחריותו בחזית הלחימה הקשה. בחלקה הראשון של המלחמה שירת גדעון בתפקיד סמ"פ מפקדה, והסתובב בין הכוחות למתן תספוקת ודלק. אך תוך זמן קצר הבין שכקצין טנקים, מקומו לא בעורף. "אמרתי, מספיק, אני טנקיסט ואני לא מוכן יותר לעשות פעולות עורפיות", הוא משחזר. "אף אחד לא ביקש ממני לעשות את זה, אבל הרגשתי שזו תהיה מעילה באמון הצבא אם אשאר בתפקיד מנהלתי".
בקרב הכושל על תל שמס, נפצע אנושות מפקד הפלוגה בה לחם גדעון, רס"ן צבי רק. כשפונה המ"פ מן השטח, הודיע המג"ד לגדעון שהוא הופך להיות מפקד הפלוגה, ועכשיו כולם תחת אחריותו. את האחריות שבאה עם התפקיד הוא נשא על כתפיו בגבורה. סרן גדעון שימש דוגמה אישית באומץ לבו, ביוזמתו ובקור רוחו ועל כך הוענק לו צל"ש מפקד האוגדה באוקטובר 1975, על ידי תא"ל אביגדור בן גל.

הרגשנו שאנחנו נוקמים

כשסיים גדעון את קורס הקצינים, הוא חזר לגדוד 53 בתפקיד מ"מ בפלוגת טנקים. משם המשיך לתפקיד קצין המבצעים של הגדוד, ולאחר מכן עבר לתפקיד סמ"פ מפקדה. 
"התאכזבתי כשקיבלתי את התפקיד המנהלתי, כי זו הייתה עבורי מעין נסיגה, אחרי התפקידים הקודמים שלי", מספר גדעון היום. "זה אמנם אכזב אותי, אבל צבא זה צבא ולא התווכחתי. המלחמה פרצה ביום שבת, ואני זוכר שהתארגנו לאכול ארוחת צהריים ביחד, כל מי שנשאר בגדוד. הצלחות עם האוכל החם היו כבר מונחות על השולחן, ופתאום החלו להישמע פיצוצים. רצתי החוצה וראיתי מטוסי אויב בשמים - ואז זה היכה בי. היה קשה להאמין שמטוסים סוריים יתקרבו לכאן, אבל ככה למעשה התחילה המלחמה, בסביבות השעה שתיים בצהריים. 
בשעות הראשונות לא באמת האמנו שזו מלחמה, חשבנו שזו עוד תקרית עם הסורים, כמו מה שהיה בחורף שעבר. אבל לאט־לאט, כששמענו על נפגעים ושמענו שהכוחות הסוריים נכנסים לרמה, הבנו שהעסק הרבה יותר רציני. 
"ביום הראשון כסמ"פ מפקדה נסעתי עם משאיות של דלק ותחמושת לכיוון החזית, כדי להוריד תספוקת לטנקים של החברים שלי. כבר אז שמענו שריקות של פגזים מעל הראש באזור נפח ברמת הגולן, וחשנו שהעסק לא טוב. 
"ביום השלישי של המלחמה התחלתי לאסוף ולרכז אנשי צוות מרחבי רמת הגולן שברחו מהטנק שלהם שנפגע בלחימה. ריכזתי את כולם בפאתי הרמה, במחנה ירדן, שם התחלתי לארגן מחדש טנקים ואנשי צוות שיחזרו להילחם בחזית. אז, יחד עם כל הכוחות שארגנתי, עליתי גם אני לחזית. זה בכלל לא היה מוטל בספק עבורי, כמו שלא היה ספק עבור אותם חבר'ה שפיניתי ורצו לחזור ולהילחם. לא היה מצב שמישהו לא רצה - כל אחד קיבל טנק וחזר למלחמה. חלק מהם נפצעו ונהרגו אחר כך, אבל אז זו בכלל לא הייתה שאלה. כשאמרתי למפקד שלי שאני יוצא, הוא אמר לי: 'סע לשלום'. זה היה ברור לי ולכולם שאם אני לוחם אז אני צריך להיות שם. 
לימדו אותי להיות קצין שריון ובמקרה התגלגלתי להיות קצין מנהלה, אז כקצין צעיר בצבא ההגנה לישראל, היה לי ברור מאוד שלא אסלח לעצמי אם לא אנצל את הכישורים שהצבא העניק לי כקצין טנקים לוחם. בנוסף, כל כך הרבה חברים טובים שלי נפגעו בימים האלו של הלחימה. באיזשהו מקום אתה מרגיש במצב הזה תחושת בגידה, שהם נתנו את כל מה שיש להם ואתה מסתובב בין מיכליות הסולר וארגזי הפגזים. אם יש לך הכשרה להיות קצין טנקים ולהילחם בקרב, אל תישאר באפסנאות.

"הגעתי בערב יום הקרב על עמק הבכא. באותו יום לא נלחמתי, כי הגעתי בסיום הקרב. למחרת התארגנו ופרצנו לתוך השטח הסורי, והתחלנו להתקיף אותם בחזרה, כאילו להעניש אותם. אני זוכר את עצמי באותם רגעים מלא בתחושת נקם. נסענו עם הטנקים במוצבים הסוריים, ירינו לכל עבר, הרגשנו שאנחנו נוקמים את נקמת החברים שלנו שנהרגו".


שריון ברמת הגולן, צילום: במחנה

מרגיש קצת גיבור