כשהחדר מלא דם, כמו בסרטים, זה נראה כמו צבע לא קשור

ב–1 באוגוסט 2006, במהלך פעילות בכפר עייתא א–שעב, נקלעה מחלקת הלו"ז (לוחמה זעירה) של הפלוגה המסייעת בגדוד 890 של הצנחנים לחילופי אש עם אנשי חיזבאללה. המחלקות בפלוגה התפצלו, והלוחמים מצאו מסתור במגננים. באותו קרב נהרג סמ"ר מייקל לוין ז"ל ומספר חיילים מכוח הצנחנים התקשו לתפקד בעקבות הטראומה. ברגעים בהם נדרשה מנהיגות ותושייה יוצאת דופן, נכנס לתמונה סמ"ר (מיל') עומר יניב, נגביסט במחלקת הלו"ז וחברו של לוין. יניב החליף את מפקד המחלקה שלו בניהול האירוע, ובמשך שעות ארוכות השיב ירי לעבר המחבלים ומנע את כניסתם למגנן.

הודות לתפקודו הראוי לציון באותו קרב, מונה יניב בהמשך למ"כ אף על פי שלא עבר קורס, ולאחר מכן לסמל מחלקה, ולבסוף אף תפקד כמ"מ בפועל במשך חצי שנה. במעשיו הפגין יניב רוח לחימה, יוזמה, מנהיגות, אומץ לב, קור רוח ונחישות. על כן הוחלט להעניק לו צל"ש מידי מפקד פיקוד המרכז.

"בחילופי האש פחדתי כמו כולם, וזה התעצם כשמייקל נהרג במהלך חיפוי שהוא נתן", הוא אומר היום. "אבל זה לא שיתק אותי, אלא גרם לי לפעול בתושייה רבה יותר כדי לנצח את הקרב ולהרוג את המחבלים. אני מאמין שזה שכל הזמן השבנו אש, הביא לכך שנותרנו בחיים. אחרי הקרב נהניתי מאוד לפקד על חיילים. זה נתן לי הרגשה שסומכים עליי ומאמינים ביכולות הפיקוד שלי, גם אם לא עברתי קורס מ"כים. המג"ד שלי אמר לי שאת המבחן האמיתי, מבחן האש, צלחתי ובציון הגבוה ביותר".

התחילה היסטריה

בימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, בסוף יולי 2006, פעלו לוחמי גדוד 890 של הצנחנים באזור דרום לבנון סמוך לעיירה בינת ג'בל, ולקחו חלק במספר קרבות. "השתתפנו כפלוגה בכמה פעילויות, אבל לא היו אירועים קטסטרופליים מבחינתנו", נזכר יניב. "האירוע המשמעותי ביותר, שנצרב אצל כולנו בזיכרון, התרחש ב–1 באוגוסט. לילה לפני כן התקדמנו רגלית לכיוון הכפר עייתא א–שעב. כבר בהתחלה נתקלנו באש מסיבית. הלחימה התנהלה כשאנחנו פשוט רצים על טרסות בשטח הפתוח.

"ירו עלינו מכל הכיוונים - גם נק"ל וגם אר־פי־ג'י. הגדוד כולו היה פרוס באזור, אבל כל מחלקה פעלה בנפרד. היינו חייבים לתפוס מחסות מפני האש, והתחלנו לדלג. זו הייתה לחימה בשטח בנוי, כך שפעלנו כבודדים. בפועל, ראיתי סביבי רק את הלוחמים מהמחלקה שלי. הקשר עם שאר הפלוגה נותק. אפשר לומר שאבדנו, כי לא היה לנו מושג לאיפה הם דילגו. התחלנו לדלג לכיוון שנראה לנו אז  הכי הגיוני. תפסנו מחסות ליד אחד הבתים ואחר כך התקדמנו לעבר החומה.

"הירי לא נפסק לשנייה. כל פעם היינו רואים פגיעות על הקירות, אבל לא מזהים מהיכן בדיוק יורים עלינו. זו תחושה מפחידה.

"נכנסנו לחנות ריקה מאנשים, שמאחוריה היו חדרון קטן ושירותים. המטרה שלנו הייתה ליצור עבורנו מרחב מוגן. ברגע שנכנסנו התחילו לירות עלינו מצד אחד של הרחוב, והשבנו לשם אש.

"אחרי כמה צרורות של חילופי אש בינינו לבין המחבלים, מחבל אחד שיפר את זווית הירי שלו, וזה שינה את האירוע בצורה דרסטית. הוא ירה אל תוך החדר בו שהינו. ממכת האש הזאת נהרג סמ"ר מייקל לוין ז"ל, חבר טוב שלי. הכול קרה במהירות - המחבל התקדם לכיווננו, וכשמייקל חיפה עלינו מאחור הוא ספג כדור בראש.

"ברגע שהיה לנו הרוג בבית, התחילה היסטריה. היו לוחמים שקיבלו את זה נורא קשה ולא היו מסוגלים להמשיך לתפקד. הלם קרב ברגע הזה הוא תופעה שאין לך מה לעשות איתה. לא משנה באיזה מסלול אתה בצבא, לא יוצא לאף אחד לראות דם במסלול שלו. ברגע האמת, כשכל החדר מלא דם, כמו בסרטים, זו תמונה הזויה. זה נראה כמו צבע לא קשור.

"אחד הלוחמים חיפה על הכוח שהיה כולו בחדר האחורי של הבית. אני ולוחם נוסף התקדמנו ונתנו מכות אש לעבר מקורות הירי. בזמן שהחובש טיפל במייקל, המ"מ דיווח בקשר, אז הייתי צריך גם לנהל את הקרב. הקשר של המ"מ גם לא היה בפוקוס, והבנתי שנדרשת ממני אחריות לטפל באירוע. הוא נמשך לא פחות מארבע שעות.

"אחרי שמייקל נהרג, היה ברור שאנחנו חייבים חילוץ. כל הזמן הזה ניסינו למנוע מהמחבלים להיכנס לבית, אחרת כולנו היינו מתים. בפועל, לחמנו שלושה חיילים, והשאר לא כל כך הצליחו לתפקד. כשהגיע חילוץ, כולם ברחו החוצה. השארנו את התיקים שלנו בבית והתבקשנו לחזור ולהביא אותם. שני לוחמים הלכו, כל אחד בתורו, לנסות ולהשיב את הציוד ולא הצליחו. שניהם ספגו רסיסים וכדורים ברגליים".

עשר מחסניות

ברגע שהמפקדים הבכירים בחטיבה הבינו שלא ניתן לחזור לבית המטווח מכל עבר, ניתנה הוראה למסוק קרב להפציץ אותו. "פינו אותנו לבית בו שהו לוחמים מפלוגה אחרת, ורוכזו שם גם הפצועים", מתאר יניב. "מבחינתי, מכאן והלאה הלחימה המשיכה באופן פסיבי - לא יריתי על אף אחד, אבל ביצעתי שמירות על הבית ופעולות הגנה נוספות.

"בשעות במהלכן היינו לכודים בתוך הבית המטווח עם הרוג בכוח, תוך כדי קרב, אי־אפשר לשפוט את מי שסבל מהלם קרב. אף אחד לא יכול לדעת איך הוא יגיב לזה. חלק מהחבר'ה שהיו שם חזרו אחר כך להיות לוחמים וחלק לא. ההכשרה הצבאית, גם ביחידות קרביות, לא מכינה אותך לתרחישים כאלו, והפתרון לדעתי, חוץ מלשפר טכניקות לחימה ותרגולות, הוא לערוך הכנה נפשית לפני פעילות. זה ממש חשוב.

"במלחמה, אם מחבל יורה עליך - אתה מחזיר לו ירי עם כל מה שיש לך. במלחמת לבנון השנייה לקח זמן עד שהתחילו לפעול ככה, וזה היה זמן יקר. אולי המפקדים למעלה עשו את הסוויץ' מהר, אבל המפקדים הישירים על החיילים הם מ"מים בני 21. זה שלימדו אותם פיקוד ושליטה בבה"ד 1 זה נחמד, אבל עדיין צריך אופי הארד קור כדי להוביל מהלכים כאלה בשטח. צריך לאמץ גישה של 'אם יורים עליי כדור - אני מרוקן עשר מחסניות, לא חשוב אם אני פוגע או לא'. הכי חשוב לנטרל את האויב כמה שיותר מהר.

"מספר חודשים אחרי האירוע המג"ד סיפר לי שאני אקבל צל"ש. ברור ששמחתי, זה הרי לא דבר שמחלקים בכל אירוע, כמו בצבא ארצות הברית. זה כבוד גדול, והמשפחה והחברים היו מאוד גאים בי. אני חושב שהתפקוד שלי הצדיק את הצל"ש, אבל אני בעיקר שמח שנשארנו בחיים.

"כשהמלחמה הסתיימה קיבלתי אישור מהמח"ט להיות הסמל של המחלקה שלי. עשיתי את התפקיד שמונה חודשים ונהניתי מאוד. אחר–כך שימשתי ממלא מקום של המ"מ במשך חצי שנה.

"במלחמת לבנון השנייה עברתי חוויה, שהוכיחה לי באופן העוצמתי ביותר איך בשבריר שנייה הכול משתנה. אני חושב שזה ביגר אותי. כשחבר שלך מקבל כדור בראש, פתאום אתה מבין כמה כל זה אמיתי.

"אחרי השחרור עשיתי הדרכה צבאית בחו"ל, במזרח אירופה ואחר כך באפריקה. אמנם לא השתתפתי במבצע 'עופרת יצוקה', אבל חברים שלי סיפרו לי שהם ראו שם איך הפיקו את הלקחים ממה שהיה בעייתי כשאנחנו היינו במלחמה".