"הבאתי להם ילד, קיבלתי בחזרה ארגזים של ציוד"

נר רביעי של חג החנוכה ואור הנרות לא מחפה על חסרונו של מקור האור העיקרי בבית משפחת ביבי, "האור של המשפחה", כפי שהגדירו בני הבית את הבן חגי ז"ל. 12 שנים עברו מאז נהרג רס"ן חגי ביבי בהיתקלות עם מחבל.

רס"ן ביבי שירת כמפקד פלוגת החוד בגדוד "צבר" של חטיבת גבעתי. בערב 22 בדצמבר 2003, תצפיתנית זיהתה מחבל הזוחל לציר כיסופים, ציר מרכזי שעבר בגוש קטיף. היא הכריזה בקשר, אבל מפקד הפלוגה שהייתה אחראית על האזור לא היה פנוי. בלי להסס חגי עלה לג'יפ ונסע אל המקום שתיארה התצפיתנית בקשר. "החיילים אמרו שכשביבי באזור נוסעים בלי שכפ"ץ, כי ביבי מוביל ומרגישים ביטחון כשנמצאים איתו", מספרת אמו, צביה. "יום אחרי שנהרג כולם כבר היו עם שכפ"צים וקסדות".

רס"ן ביבי הגיע עם סגן מפקד הפלוגה, סרן לאונרדו וייסמן ז"ל, אל הנקודה שתיארה התצפיתנית. הוא ניסה לדלות ממנה פרטים על המיקום המדויק, והיא הזהירה שהמחבל חמוש. "הבנתי, בסדר", ביטל רס"ן ביבי את האזהרה, כפי שניתן לשמוע בהקלטה מאותו אירוע. המחבל הפתיע את רס"ן ביבי וסרן וייסמן ופתח בירי מטווח קצר. ביבי נהרג במקום, סרן וייסמן נפצע ומת מפצעיו. כוחות נוספים הגיעו לגזרה וחיסלו את המחבל. "לוקח הרבה זמן להבין שהוא הציל אנשים, אזרחים חפים מפשע שהיו עלולים לשלם את המחיר", אומרת אמו. "בזכותו רבים ניצלו, הוא הציל בגופו, ולוקח זמן לקלוט את זה". בכתב הצל"ש שקיבל ממפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף (מיל') דן הראל, נכתב: "בפעולה זו הפגין רס"ן חגי ביבי ז"ל אומץ לב תוך חתירה למגע ולקיחת אחריות פיקודית בגזרה שכנה שאינה באחריותו, ובכך הפגין התנהגות ערכית הראויה לחיקוי על ידי מפקדים בצה"ל". ואכן, מפקדים רבים רואים בו מודל לחיקוי. "במסגרת יום תרבות, מג"ד מגבעתי לקח את הגדוד שלו להר הרצל והסביר להם על חגי", מספר אביו, נסים. "הוא אמר להם, 'מה שביבי שכח, הרבה מפקדים בכירים עוד לא למדו'".

 איך לא זכית לאהוב

בספר שהוציאה המשפחה מופיעות תעודות הצטיינות שהוענקו לחגי במהלך שירותו הצבאי. "הוא אמר לי שגם בשנה הבאה יקבל תעודה, שאלתי אותו איך הוא יודע והוא ענה לי, 'אף אחד לא עושה את העבודה השחורה הזאת'", נזכרת צביה בתעודת הקצין המצטיין שקיבל בנה. "כשהלכנו לטקס, הוריו של מור אלרז עלו לקבל במקומו את התעודה (רס"ן מור אלרז, מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 'רותם' בחטיבת גבעתי, נהרג בשנת 2002 במהלך חדירת מחבל בציר כיסופים – מ"א). אני זוכרת שכשהם עלו, היה לי מאוד קשה. שנה אחר כך, חגי נהרג באותו המקום. מצאתי את עצמי באותה סיטואציה בה הם היו, כמוהם עליתי לקבל את הצל"ש במקום בני". גם 12 שנים אחרי, הפצע במשפחת ביבי לא התקהה. "זה כאב שלא עובר, ממש חלק מאיתנו. החדר שלו נשאר כמו שהוא, הבגדים שלו עדיין באותו מקום. ככל שהשנים עוברות, נהיה לנו יותר קשה", אומרת צביה. "תחושת הגעגוע וההחמצה יום־יומית. כמה הפסדת, למה אתה לא מרים את הנכדים שלנו? איך לא זכית לאהוב, להתחתן".

את היום בו קיבלה את הבשורה על מות בנה, צביה לא תשכח. "השעה הייתה שבע בערב, היו רעמים ודאגנו לחגי בגלל מזג האוויר. שמענו בטלוויזיה ששני ישראלים נהרגו, נסים אמר לי 'ישראלים זה מסוכן, את יודעת?'" נזכרת צביה. "כולם ניסו להשיג אותו, אבל הוא לא ענה. מורן, אחותו הקטנה, יצאה מהחדר שלה והתחילה לבכות, 'למה חגי לא עונה לי? הוא אמר שתמיד כשאתקשר אליו הוא יענה'". באותו רגע עמדו קצינים בפתח דלת הבית. "אמרתי לנסים שלא יפתח את הדלת ורצתי לחדר. הוא אמר, 'מה אני רואה? מה אני רואה? את הירוקים!'" צביה התקשתה להאמין שלא מדובר בחלום בלהות. "אמרו לי שהוא מת, אבל לא רציתי להאמין. לקח המון זמן להבין שהילד מת, אמרתי, 'בואו ניסע לבית־החולים, נעזור לו ונטפל בו'". חודש אחר כך הגיעו ארגזים מלאים בציודו האישי של חגי. "כל האזור התמלא בארגזים. כאב לי יותר מכשהודיעו לי שהוא נהרג. הבאתי להם ילד, כעבור חודש קיבלתי בדלת ארגזים של ציוד". 

לא פראיירים

במהלך האזכרה שהתקיימה לפני כשבועיים, ניגש אחד מחייליו של חגי אל ההורים ומסר להם מכתב. במכתב הוא פירט את הקשר המיוחד שהיה לו עם חגי והיחס החם שחגי העניק לכולם. "היה לו מאוד אכפת מהחיילים שלו, הוא קרא להם 'הילדים שלי'. הוא התעניין בהם, גם במצבם האישי בבית", מספרת צביה. מההורים ביקש לא פעם שיקנו לו גופיות וגרביים, אותם היה לוקח איתו לבסיס ולא מחזיר הביתה. "כששאלתי אותו איפה הכול, הוא אמר, 'אל תדאגי, אמא' וחייך", מתארת צביה. "היא חשבה שזה בשבילו, הוציאה מדי פעם את הבגדים מהשקיות וכיבסה אותם", מספר נסים ומחייך. "הוא אמר לי, 'אל תוציאי את הבגדים מהשקיות, תשאירי את זה סגור", נזכרת צביה. "אחר כך התברר שהוא הביא את הבגדים לחיילים שהיה חסר להם".

"יש שיקראו לזה להיות פראיירים, אך אני קורא לזה ציונות, נתינה ואהבה אמיתית. לוחמים ומפקדים, תעשו הרבה, תשפיעו, תשאפו תמיד ליותר, והכי חשוב – המשיכו להיות גאווה למדינה שלכם", אלו דבריו של רס"ן חגי ביבי לחייליו בסוף המסלול, שנתיים לפני שנהרג. המעורבות של חגי בחיי חייליו לא הסתיימה בין כותלי הבסיס. "ישב חייל בשבעה ואמר, 'חגי עשה אותי בן־אדם'. הוא גדל במשפחה קשת יום ואמר שאם לא חגי, הוא היה עבריין", מספר האב. "הוא השתדל לשלוח את כל החיילים שלו ללמוד, אמר שקודם כול הם בני־אדם", מוסיפה האם. לאחר מותו, התברר למשפחה כי העזרה הכלכלית של חגי לחייליו לא הסתכמה בגופיות וגרביים. "אחד מחייליו של חגי היה חייל נפקד. הוא הגיע עם קצינת הת"ש לביתו של החייל, נכנס וראה שאין חשמל ומים בבית", מתאר נסים. "בלי להסס, הוא ביקש את החשבונות ושילם אותם".

דור ההמשך

חגי התייחס לחייליו כאל משפחה, אך כששב הביתה הוא הסב את כל תשומת לבו ואהבתו להוריו ואחיותיו שחיכו לו בבית. לדברי האם, הקשר בין חגי ואביו היה מיוחד. השניים לא היו רק אב ובן אלא גם חברים טובים. "כבר כילד אפשר היה לסמוך עליו. הוא היה מחייך כל הזמן, ילד משפחתי ואנחנו תמיד פינקנו אותו כמה שיכולנו", מספרת האם. "בתור נער הוא היה תלמיד טוב, אף פעם לא עשה בעיות. ילד רגיש ותמיד מוקף בחברים. היה לו גם קשר מיוחד לבעלי חיים, הייתי חוזרת מהעבודה ובכל פעם רואה כלב חדש שהביא הביתה".

חגי גדל לצד שתי אחיותיו, לילך ומורן, וכאח בכור הוא דאג להן ועזר בכל מה שרצו. "היה לו אכפת מהן, ממה שהן עושות. תמיד נהג לייעץ להן. הפרש הגילים ביניהם לא גדול, והוא תמיד הרגיש תחושת אחריות עליהן", מספרת האם. "תמיד שם אותן בראש סדר העדיפויות. הוא אמר למורן שהיא תמיד יכולה להתקשר אליו, וגם אם יהיה בישיבה עם הרמטכ"ל הוא יענה לה. היחס החם היה הדדי, אני זוכרת איך מורן הייתה עוזרת לו להסתפר בכל פעם". על רגליו של נסים ישן לאורך כל השיחה דור ההמשך, בנה התינוק של מורן, חגי. הוא לא היחיד שנושא את השם חגי, לאחות לילך יש ילדה בת שמונה, הקרויה על שם חגי – חגית.