סביבי הכול היה אש. הקירות של הטנק נהיו אדומים

בעגה הצבאית, המונח "יציאה" מתקשר בדרך כלל לדיני שבתות. אבל לעתים המושג הזה מקבל משמעות נוספת - סוף. זו הייתה בדיוק התחושה שהתקבעה בבית החזה של רס"ר מוטי עטון, בוחן גדוד 77 בחטיבת השריון 7, בעת יציאת הטנק שלו מלבנון. וזו לא הייתה סתם יציאה - רס"ר עטון זכה לככב במהדורות כל עיתוני הגלובוס. טוב, לא הוא, אלא יותר נכון הטנק שלו, שהיה האחרון שיצא מלבנון, בעוד הוא מאסף מהמסדרון האחורי.

הוא היה אז רס"ל, מפקד חוליה טכנית בגדוד 82, וטרם נהנה מהכבוד הרב שנחלק לו בתום מבצע "חומת מגן", אליו התייצב עם גדודו בסוף מארס 2002. במבצע זה עבר עטון עם גדוד 82 בין גזרות ג'נין, רמאללה ושכם - והתעלה על שדוני המלחמה, כאשר היה יוצא לתוך מגרשי המשחקים של המחבלים הפלסטינים, קושר טנקים לכבלי הצלה ומשחק עם האויב משיכת חבל בסגנון מלחמתי.

וכך היה: ב–17 באוקטובר 2002, נתקע טנק מהגדוד בלב שכונה מוכת אש בשכם. רס"ר עטון התנדב מיוזמתו לבצע את החילוץ, אף על פי שהטנק לא השתייך לגדוד שלו, ונכנס תחת אש מחבלים לטנק הבוער. בעודו מסתכן בהרעלה עצמית, כתוצאה משחרור גז הכיבוי לחלל הצריח, הוא שחרר את בלמי הטנק ואפשר את חילוצו משטח המארב. על פעולתו זו הוענק לו צל"ש מפקד אוגדה 36.

כמו חתול בשק

את ראשית מבצע "חומת מגן" העביר גדודו של רס"ר עטון בג'נין. זמן קצר לאחר מכן, הוא עבר לעשות סדר גם בבירת הרשות הפלסטינית - רמאללה. "אמרו לנו: 'חבר'ה, אתם הולכים עכשיו להיכנס למוקטעה'", מספר רס"ר עטון. "לא היה לנו מושג מה זה 'מוקטעה', וכולם התחילו לשאול שאלות. אנחנו הרי לא יושבים בישיבות של קודקודים עם המפות והכול, ככה שלא היו לנו יותר מדי אופציות להכנה. אמרנו שאנחנו לא מתווכחים עם אף אחד, ושאיפה שרוצים שנהיה - אנחנו נהיה.

"כשהתחילו להיכנס למוקטעה, התחילו תקלות בטנקים - הרי טנק בנוי לאבני בזלת ברמת הגולן ולא לאספלט של רמאללה. תוך זמן קצר עלו קולות בקשר: 'חבר'ה, נגמ"ש 9 (הנגמ"ש של מפקד החוליה הטכנית) במידי לפה'. וזו הייתה הפעם הראשונה שהחוליה שלי, שהייתה שייכת לפלוגה א', נכנסה לתוך המוקטעה. את החיילים הסדירים של החוליה לא רציתי לקחת איתי, ואמרתי להם להיות זמינים 24 שעות.

"פתאום אתה נכנס לתוך שביל, רואה מבנים מימין, מבנים משמאל, ומבין שאתה נכנס כמו חתול בשק. נסעתי אחרי המג"ד שלי, ולאן שהוא נכנס, נסעתי דוך אחריו. לאט–לאט, אתה מתחיל להבין איפה אתה נמצא ושזה לא צחוק. נכנסנו למוקטעה, וזה היה מבנה ענק - משהו שיש רק בסרטים. מפלצת בטון. אתה נכנס למשרד של ערפאת ונגנב: היה לו שם שטיח ענק שתלוי על הקיר ובאמצע הייתה רקומה תמונה ענקית שלו. היה לו שם שולחן ענק שלא נגמר, עם אין–ספור כיסאות. וזה היה שולחן מהודר מעץ, לא איזה משהו מברזל. אתה אומר: 'אין, זה גן עדן פה'. אתה עובר בין החדרים ונדהם כל פעם מחדש. אני לא אשכח, למשל, איך אחד החדרים היה מלא כולו סמים וגראס.

"הגיע הלילה וחיפשנו מקום לישון. באנו לסמג"ד ואמרנו לו שאנחנו רוצים לישון כמו בני–אדם, אז הוא אמר: 'לכו תישנו בחדר הישיבות של ערפאת'. למחרת בבוקר פוצצנו חלק מהמוקטעה, והטנקים עלו צפונה - לכיוון שכם.

"בתוך שכם הייתה שכונה שכונתה בשפה הצבאית 'בית–הקברות'. היו שם מבנים גבוהים משני צדי הכביש, והטנק היה עובר באמצע - זה היה משהו מפחיד מאוד. יום אחד ישבנו במתחם החימוש שלנו ועבדנו על הכלים, ופתאום המג"ד קרא בדחיפות לקצין החימוש. הוא אמר לו: 'יש לנו טנק תקוע באזור בית–הקברות בשכם, חייבים לחלץ אותו'. הקח"ש יצא החוצה, ניגש לאנשים, וראיתי איך אנשים מתמזמזים: 'מי הולך? איך נלך? איך נעשה?' כולם פחדו להיכנס כי ידעו שאם אתה נכנס לשם, זה חצי רגל בקבר. אין לך משהו אחר לחשוב: יורים עליך מלמעלה, מפנצ'רים אותך מכל כיוון. אז מה בן–אדם נורמלי חושב? 'אני הולך למות. זה הסוף שלי פה'".

כווייה חבל על הזמן

מבעד להשתלשלות העניינים שתפורט מיד, מזדקפת מסקנה מכרעת: רס"ר עטון הוא לא אדם נורמלי - ולא בגלל הסיבות שיתוארו. הגיוני שהוא חשב שהוא הולך למות. סביר מאוד שהוא חשב שזה הסוף שלו. עד כה, בן–אדם נורמלי. אבל בדיוק שם, ברגע האמת, קיבל עטון החלטה לא נורמלית בעליל. "הקח"ש נכנס אליי כולו מזיע ולחוץ, ואמר לי: 'הטנק הזה והזה מהפלוגה הזאת והזאת עולה באש. יש חיילים בפנים. יש חשש שהתחמושת תתפוצץ בתוך הטנק. יורים עליהם מלמעלה ובנוסף, לטנק אין בלמים והוא לא מניע'. נשכתי את השפה וישר אמרתי: 'אני נכנס'", הוא נזכר. "התחילו לעלות לי סרטים בראש, ואמרתי: 'אלוהים ישמור'. שמתי אפוד קרמי, תפסתי קפל"ד, לקחתי את הנשק והכנסתי מחסנית בפנים. רצתי לסמג"ד ולסמ"פ שהיו ב'סופה' הממוגנת, קפצתי מאחור ואמרתי להם: 'אני בא אתכם'.

"זו הייתה נסיעה ארוכה של משהו כמו 20 דקות, עד שהגענו לבית–קברות אסלאמי בפאתי שכונת 'בית–הקברות'. לפתע, התחיל משם ירי על ה'סופה'. הסמג"ד והסמ"פ ירדו מהג'יפ, וירו מחסנית כל אחד לכיוון בית–הקברות. עלינו ל'סופה' והמשכנו לנסוע לתוך השכונה, לכיוון הטנק, בעוד שברקע אנחנו שומעים צעקות בקשר. תוך זמן קצר הגענו לטנק התקוע. את אנשי הצוות כבר פינה טנק אחר, אז אמרתי לסמג"ד לנסוע ברוורס ולהגיע עם התחת של ה'סופה' למסדרון האחורי של הטנק. ניסיתי להשתחל פנימה ללא הצלחה. יצאתי מהרכב, עשיתי עיקוף עד תא הנהג, והרגשתי איך צרורות שלמים עפים משני צדדיי.

"באתי להיכנס לתוך התא, ולא הצלחתי להיכנס כי התותח היה על מדף הנהג. נכנסתי לאט–לאט עם הרגליים, הורדתי את השכפ"ץ מעליי וגלשתי לתא. הרגשתי צרור עובר לידי. לפתע שמעתי את הסמ"פ צועק לי, אבל לא יכולתי לענות לו כי נחנקתי מעשן. הכול עלה באש ואפילו הנעליים שלי התחילו להישרף. אבל אמרתי לעצמי: 'אני לא יוצא מפה עד שאני לא מחלץ את הטנק מבית–הקברות הזה'. סביבי הכול היה אש, הקירות של הטנק נהיו אדומים - ובכל מקום שנגעתי חטפתי כווייה חבל על הזמן.

"אי–אפשר להזיז טנק בלי שמשחררים לו את הבלמים. אז התכוונתי לשחרר את הבלם, אבל לא הצלחתי, כי הצינורית שלו נשרפה. נשארה לי רק הידית המכנית, אבל אי–אפשר לשחרר את הידית המכנית בלי שאתה לוחץ על הדוושה. רציתי ללחוץ על הדוושה - ואין, הכול נשרף. אמרתי: 'אלוהים, איך אני משחרר את הבלם פה?' הדבר הראשון שעבר לי בראש היה איזו הוראה טכנית שפעם שמעתי: לקחתי את כיסא הנהג אחורה, שמתי את הרגל על ידית בלם החנייה, ובכל הכוח תפסתי את ההגה חזק. רק התפללתי לאלוהים שיעזור לי לשחרר את הבלם הזה. דחפתי את הידית עם שתי הרגליים, התאמצתי בצורה לא נורמלית. קיבלתי כוויות והתחילו להישרף לי כפות הרגליים, אבל דחפתי בכל הכוח. אלה היו השניות הארוכות בחיי. ואז לפתע, כמו בנס, השתחרר הטנק.

"הוצאתי קצת את הראש החוצה. לא יכולתי יותר לנשום את העשן שהצטבר בתא הנהג. הסמ"פ הביא לי מטפים והתחלתי לכבות את האש שפרצה בתוך הצריח. לא יכולתי לנשום, אבל ידעתי שאם אוציא שוב את הראש, הם יירו בי. אז שמתי חולצה על האף ודמעתי כולי, כי התפוצץ בטנק רימון גז מדמיע, והייתי כולי אדום והאף היה סתום. בקיצור, בלגן שלם.

ברגע שסיימתי עם זה, החלטתי לצאת מתא הנהג - ופתאום הרגשתי 'זזז...' כזה ליד האוזן - כדור עבר סנטימטר ממני. אמרתי לעצמי: 'אין, מפה אני לא אצא. אני מת פה היום'. איכשהו קפצתי מהטנק ורצתי ל'סופה' הממוגנת בחזרה. אמרתי להם: 'חבר'ה, שחררתי את הבלם, אבל צריך להביא לפה כמה שיותר מהר שני טנקים'. הבאנו שני טנקים, כך שטנק אחד שימש כטנק גורר והטנק השני שימש טנק בולם.

"באיזשהו שלב, שמעתי את המט"ק של הטנק הבולם צועק: 'הנהג שלי מת', כי הוא ראה שהנהג זרוק בתא שלו ולא עונה בקשר. איך ששמעתי את זה, קפצתי מתוך ה'סופה', שאפילו לא עצרה, ורצתי לכיוון הטנק, שהיה גם הוא באמצע נסיעה. פתחתי את מדף הנהג, הוצאתי את החייל החוצה, וראיתי שהוא בלי הכרה. הוא קיבל כוויות קשות מגז מדמיע, אבל הוא נשאר בחיים. מיד צעקתי לסמג"ד שיביא אמבולנס.

"החל מאותו רגע, נכנסתי לטנק הבולם כנהג. המט"ק שאל אותי: 'מוטי, מה קורה איתך?' ואני אמרתי לו: 'שקט, אל תתערב לי בנסיעה'. נסעתי עם הראש בפנים ועם מדף הנהג פתוח, כי התפוצצו שם רימון הלם ורימון גז מדמיע, והרגשתי שהעיניים שלי אדומות ושורפות. התחלתי לנסוע והיה בסדר, הסתדרתי. הגענו למחנה של הטנקים, וכולם שם חיכו לראות מה עלה בגורל הטנק שנתקע. דווקא המג"ד שהיה שם שאל: 'מה זה, איפה מוטי?' פתאום יצאתי אליו מתא הנהג עם הפנים שלי אדומות ונפוחות כמו בלון. אבל אותי זה לא עניין: בסך הכול רציתי להגיע עם כל החיילים בשלום".