נוצרה סמטוחה שלמה. אני וחיי ליי נשארנו לבד מול כל המוצב

בהיכל הגבורה הצה"לי קיימות קומבינציות רבות, אך אחת מהן נדירה במיוחד: שני עיטורי מופת. עד היום, צירוף זה הוענק לשישה חיילים בלבד: לשלושה לוחמים בסיירת מטכ"ל, לשני טייסים ולפרופ' מיכאל בורט אחד. לשם המחשה, אף אחד מהגיבורים שהופיעו ב–100 הגיליונות האחרונים לא זכה להישג הזה.

בורט, פרופסור אמריטוס מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, בדרגת סגן במילואים, חווה באופן מסויט הן את מלחמת ששת הימים והן את מלחמת יום הכיפורים. בשתי המלחמות הציב עצמו אל מול להט המקלעים הרוגז של ארצות ערב. אף כפולת עמודים לא תוכל להכיל במלואן את חוויותיו מאותם ימים, ולכן בגיליון זה נציג את סיפורו של בורט ממלחמת ששת הימים, ובגיליון הבא - את סיפורו ממלחמת יום הכיפורים.

במלחמת 1967, נקרא פרופ' בורט לשירות מילואים על מנת לשמש מ"מ בפלוגת חרמ"ש. בליל 6 ביוני 1967 הוא נע עם מחלקתו, מחלקת החוד, לעבר הכפר יעבד, ונתקל בסמוך אליו במוצבים שאוישו על–ידי גדוד חי"ר של הלגיון ירדני. הזחל"מים נעצרו בשל מכשול קרקעי בשטח, וחלקם נפגע מיד במטח האש הראשון. למרות הנפגעים שהיו לפרופ' בורט בכל אחד מהזחל"מים, הוא ארגן כוח קטן, איגף רגלית את המוצב, תקף אישית, חיסל עמדת מקלע וטיהר את המוצב כולו. רק לאחר פעולה זו ירד חזרה לזחל"מים ופינה את הנפגעים. על כך הוענק לו עיטור המופת.

הסגן הזה הוא אני

המפגש הראשון בין בורט לבין פקודיו, אנשי החרמ"ש מגדוד 25 של השריון, אירע בינואר 1967, חודשים ספורים לפני יום הקריאה. "ישר נשלחנו לקו ותפסנו את גזרת ג'לבינה. היו שם מוצבים סוריים שגבו מחיר חיי אדם ועצבנו את כל הגזרה. בפעילות שם המחלקה התגבשה בפעם הראשונה", הוא מספר. "הגיע חודש מאי וגויסנו בגיוס חירום. חיכינו כשלושה שבועות ברמות מנשה. היינו על הכלים וניצלנו את הזמן לאימונים. ב–5 ביוני הגיע מח"ט 45 (לימים חטיבה 188), משה בר–כוכבא (בריל). הוא היה מלא ביטחון עצמי, ואנחנו היינו סקפטיים: היה שם סגן צעיר שאמר לבריל שהוא לא חייב לצבוע לנו הכול בוורוד, כי אנחנו מוכנים להילחם. הסגן הזה היה אני.

"למרות הכול, עד הרגע האחרון לא היה ברור איפה אנחנו תוקפים. ממש ברגע האחרון זרקו את החטיבה להילחם בגזרה הירדנית, בעמק דותן, לאחר שתותחי ה'לונג–תום' שהירדנים הציבו בסביבות ג'נין, התחילו להפגיז את שדה התעופה ברמת דוד. בצה"ל לא הסכימו לעבור על זה בשתיקה, ובין יתר הכוחות, הביאו לשם את הגדוד שלנו, בפיקודו של לוי מאן. החטיבה פרצה לכיוון בורקין כדי להגיע לג'נין מהעורף, ואנחנו היינו מאמץ משני שנע לכיוון פתחת יעבד.

"המ"פ היה בחור שקיבל לא מזמן את התפקיד, והפלוגה שלי נכנסה מכיוון ואדי ערה והכפר ערה, לא רחוק מאום אל–פאחם. זו הייתה כניסה לילית חשוכה מאוד, ותוך כדי התקדמות, בריל אסף את המג"דים והמ"פים במשטרת מגידו לקבוצת פקודות אחרונה: לוי מאן קיבל את פתחת יעבד, והיה ברור שחוץ ממוצבי החוץ שהיו בדרך, ממתינה לנו בקצה הוואדי הצר והעמוק גבעה 334, שהייתה המוצב העיקרי של הירדנים. הגבעה שלטה על כל האזור, והמודיעין לגביה היה לקוי: למרות שלא ידעו אם הגבעה מאוישת או לא, הוחלט לתפוס את השטח ובכך לחלוש על כל האזור.

"התגלגלנו לכיוון היעד בחושך מוחלט, על כביש ברוחב שולחן, וצירפו לנגמ"שים שלנו פלוגת טנקים. ברגע מסוים, כשהיינו כבר על הרכס המוביל לגבעה, פתחו עלינו באש לא מכוונת מכיוון יעבד. אני לא יודע של מי היה הרעיון הזה לנסוע דרך שם, כנראה של לוי מאן, שאמר שמבחינתו שכל הגדוד יחתוך את עורו כדי להבהיל את הירדנים. בפועל, הירדנים לא כל–כך נבהלו, והכדורים התחילו לשרוק דווקא לכיווננו.

"הסיירים שנעו לפנינו בכלי רכב רכים, נתנו לטנקים לתפוס את ההובלה, עד שטנק אחד עלה על מוקש ופרס זחל. ברגע שהזחל"ם שלי עבר על פני הטנק המושבת, הסיירים אמרו לי: 'אתה רואה את הגבעה שם על קו הרקיע? איפה שיש גוש שחור? תתמקם שם למעלה ותזרום'. כך קרה שבן רגע הפכתי להיות הכלי הראשון שמוביל את כל הגדוד.

"באופן טבעי, כשאתה חוד, מאחוריך זנב ארוך ורועש של כלי שריון, ואתה מבין שלא תוכל להתגנב אל האויב, אתה הופך להיות מטרה מתקדמת. אתה חושב: 'או–קיי, יכול להיות שאני כבר על הכוונת. לך תדע'. אנחנו מתקדמים לאט–לאט עם הזחל"ם, הגבעה צומחת וצומחת - והחושך מוחלט.

"השעה הייתה כבר בסביבות 1:00 בלילה, ואני הבנתי שצריך לחשוב בקפידה איך מטפסים על הגבעה. נענו בצד ימין של הגבעה, והזחל"ם שלי המשיך להתפתל ולקרטע. השיפועים של הטרסות גדלו, וחשבתי: 'בטח מצד שמאל של הגבעה השיפועים יותר נוחים'. כבר רציתי לסטות, אבל ברגע האחרון הבחנתי בגדר אבנים שבהקה בחושך, וחשבתי: 'למה להתברבר עם הגדר? עדיף להתקדם עוד קצת'. זה היה מהלך חכם מבחינתי, כי הגדר הייתה ממוקשת. המשכתי להתקדם, וחיפשתי לראות איפה הגדר תיפסק. בשלב מסוים ראיתי שהדרך מתפצלת, ובטעות נכנסתי ישירות לתוך קפל בקרקע. לפתע נפתחה עליי אש קטלנית".

מיכה חי

עלטת הליל הועמה משטף מפעפע של כדורי נק"ל ופגזי בזוקה. שני מקלעים כבדים החלו לירוק אש לעבר חיילי צה"ל. "האש הייתה עזה: היו מעלינו, ממרחק של פחות מ–100 מטר, שני מקלעים כבדים שפשוט שטפו אותנו. אלה היו מקלעים קטלניים מאוד", משחזר פרופ' בורט. "חצי מחלקה נפגעה תוך כמה דקות. קשה לי לדבר על זה, זה מעלה את הזיכרונות הנוראיים מאותו לילה. הזחל"ם של סמל המחלקה נפגע, והוא ניסה לעשות רוורס כדי להגיע למחסה. תוך הנסיעה לאחור, הזחל"ם עבר את הכביש, נפל ממצוק של שלושה מטרים והתהפך.

"הסמל נהרג, אחרים נמחצו למוות - והשאר נותרו כלואים בזחל"ם. הם שמעו את גשם הכדורים על הדופן והבינו שהם עומדים להתפוצץ, אבל לא הצליחו לפרוץ החוצה. רק אחד שנפל בזמן ההתהפכות הצליח לפתוח את הדלת האחורית, והם נסוגו. בינתיים אני הורדתי את כל החיילים שלי מהזחל"ם וצעקתי להם: 'לקפוץ שמאלה ולתפוס עמדות'. לפני הזחל שלי התפוצצו פצצות בזוקה, והסתנוורנו מההבזקים שלהן. אתה מסתכל קדימה כמו ינשוף ולא רואה כלום.

"המ"פ נכנס ללחץ ונתן הוראה למחלקה השנייה להתפרס שמאלה ולפתוח באש, כדי לחפות על חילוץ המחלקה שלי. לרוע המזל, המחלקה שהגיעה לחלץ אותי עלתה על הגדר הממוקשת: כלי רכב רבים עלו על מוקשים וחבר'ה שהתחילו לקפוץ החוצה, נחתו על מוקשי נעל. נוצרה סמטוחה שלמה. המג"ד והסמג"ד נכנסו לפאניקה, והמג"ד ישר התקשר למח"ט ואמר: 'נכנסתי לבעיות. פלוגה 1 שלי נמצאת מקדימה והסיירים דיווחו לי שהיא מרוסקת'.

"על רקע הדברים האלה, הסתכלתי סביבי, והבנתי שאני והחיילים שלי נמצאים לבד מול כל המוצב הירדני. לרגע אחד חשבתי לדווח למ"פ או לסגת ולחבור לכוחות שמאחוריי, אבל אז ראיתי ניתוק. ראיתי שהם מתברברים עם הבעיות שלהם, ובמצב כזה לרוץ אחורה, זה קריטי מבחינת הכרעת הקרב. באותו רגע ידעתי רק מה זה 'קדימה': פרסתי את החבר'ה שלי, עשרה בסך הכול, מצדדיי. חיילים שהיו מאחורינו נהיו לבנים כמו נייר, במצב של הלם קרב חמור. ניסיתי לזעזע אותם, אבל הם היו כמו שק קמח.

"אז לקחתי את העשרה שלי והתחלנו לטפס רגלית על הגבעה שהייתה תלולה מאוד. התפצלנו לשני כוחות - כוח מול כל אחד מהמקלעים. התחלנו להתקדם בשטחים המתים מבחינת הירדנים, והיו שם טרסות גבוהות שהיינו צריכים לטפס עליהן על ארבע, ומיד לרוץ לטרסה הבאה למחסה. במקביל, הירדנים היו ממוקדים כל–כך בלירות על הזחל"מים שלנו, שהם כלל לא שיערו שאנחנו זוחלים מתחתיהם.

"כשהיינו מוכנים, הגחנו מלמטה ברגע אחד וחיסלנו את שני המקלעים עם רימונים. אני, למשל, החדרתי רימון לעמדת המקלע מטווח מטר וחצי, והסתערתי קדימה. אמנם היינו רק עשרה אנשים, אבל שטפנו אותם לחלוטין: אתה עולה, אתה מסונוור, אתה מטהר תעלות 'על עיוור' - וממשיך קדימה לשטח השולט.

"זו הייתה גבעה מאוד מוארכת ואנחנו היינו בסך הכול עשרה אנשים. בשלב מסוים האש מהגבעה השתתקה, אבל ידענו שלא טיהרנו את כל העמדות. אז לקחתי שני חבר'ה ואמרתי להם לרדת למטה, ולהעלות כל כלי נשק שאפשר. הם התחילו לרדת וישר פתחו עליהם באש. הם חזרו בריצה, ואני מיד התרוממתי, ובראש אנשיי פרצתי אל התעלות. היה לי אקדח זיקוקים שנתן קצת תאורה. הגענו לתעלות, והתחוור לנו שחוץ מבזוקות מרוסקות, מקלעים מרוסקים ושרשראות בלי סוף, כבר לא נשאר שם אף ירדני: הם ברחו ולקחו את כל הנפגעים שלהם איתם.

"אז עזבתי את כולם למעלה ואמרתי לאחד החיילים שלי, מאיר שר: 'קח פיקוד, אני יורד למטה לנסות ליצור קשר עם הפלוגה'. ירדתי לבד, הגעתי למטה, ובזחל"ם של הסמל כבר לא היה אף אחד. התחלתי ללכת על הכביש כדי לחבור לפלוגה. באותה שעה המ"פ חטף רסיסים והיה בהלם בעצמו. הייתה לו תחושה שהוא איבד את כל הפלוגה, אז הוא שלח את הסגן שלו לדווח לו מה קורה.

"אני זוכר שאני הולך והולך, ולפתע פוגש את ה–ס' שלו ממש באמצע הכביש. זה היה רגע יפהפה. ה–ס' ישר התקשר למג"ד ואמר לו: 'מיכה חי'. בדיעבד, סיפרו לי שהקריאה הזאת עברה בכל הגדוד כמו אש בשדה קוצים. ואני מיד תפסתי את הקשר וצעקתי בגאווה: 'המג"ד, היעד בידי'".