אהוד דפנא נהרג במלחמת יום הכיפורים
אהוד דפנא קיבל את עיטור העוז במלחמת יום הכיפורים, מידע על העיטור מאתר הגבורה
אהוד גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1957. חלום ילדותו להתקבל לחיל הצנחנים נידחה. אך בזכות עקשותו ומרצו הצליח להתקבל לחיל-קרבי אחר - חיל השריון. אהוד השתלם בקורסים רבים, ביניהם, קורס קציני חיל רגלים וקורס קציני שריון, ופעל כמפקד מחלקת חרמ"ש.
בתום שירות החובה שלו, שב למעוז חיים.
בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, פקד אהוד על מחלקת סיור. בקרבות הראשונים נטל אהוד חלק, אך נפצע בפניו ובגופו בצאתו בראש סיירת לכיוון ג'נין. גם לאחר שעזב את בית החולים לא יכול היה להניע את כף רגלו. הוא נקבע כנכה, אך לא ויתר על שיבוצו מחדש ביחידה קרבית. אהוד, בעל אות מלחמת ששת הימים, הסתיר את הפגם ברגלו ונאבק בהצלחה בוועדות הרפואיות. ביוני 1970 הצטרף לצבא הקבע. תחילה שירת כמפקד בגדוד שריון בדרום הארץ ולאחר שנה, כמפקד פלוגה בגולן. זמן-מה לפני תום שירותו, היה קצין אג"ם באוגדת-שריון חדשה. ידידים מעידים כי היגיון, רצינות, מחשבה, מעטה של ציניות נוקשה וחיוך שופע בעת שמחה, ציינו את דמותו ואת פועלו של אהוד בצה"ל
באחת מחופשותיו מן הצבא, בתשרי תשל"ג, "הריח" אהוד כי משהו עומד להתרחש בגבול הצפון. הוא מיהר להצטרף אל יחידת שריון, שפשטה ללבנון וטיהרה שני כפרים, שמחבלים הסתתרו בהם. על פעולתו זו, על אומץ לבו ומסירותו, העניקו לו מפקדי החטיבה ציון לשבח. סרן אהוד סיים את תקופת שירותו בצבא הקבע באוגוסט 1973. שנות שירות ארוכות היו מאחוריו, ולפניו - תכניות לעתיד במשק וחלומות על הקמת קן משפחה חם. ביום הכיפורים תשל"ד, שבועות אחדים לאחר שהשתחרר משירות קבע, עשה אהוד בביתו, במעוז חיים. עדיין לא שובץ ביחידת מילואים ולא קיבל צו-קריאה. כששמע על פרוץ הקרבות, הגיע בכוחות עצמו לרמת-הגולן, ארגן פלוגה משיירי הטנקים והצוותים של כוחות החטיבה בגזרה הדרומית, והשתתף בקרבות הבלימה הקשים. אהוד השתתף בנסיון הנפל לכיבוש תל-שמס ובכיבוש התל בהתקפת לילה. לאחר כיבוש תל-שמס חסם את כביש "סעסע" ובלם התקפות חיל רגלים ושריון של הסורים. במהלך נסיון בלימה זה, ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), נהרג אהוד מפגז נ"ט שירו הסורים, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במעוז-חיים. השאיר אחריו בן, אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב סרן, על פועלו של אהוד בקרבות מלחמת יום הכיפורים הוענק לו "עיטור-העוז", וזה נוסח תעודת העיטור: "לאות ולעדות כי 415448 רס"ן דפנא אהוד ז"ל גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. תיאור המעשה: ביום 6 באוקטובר 1973 שהה רס"ן אהוד דפנא ז"ל בביתו. מששמע על פרוץ הקרבות ומאחר שלא שובץ ביחידה אחרת - חזר לרמת-הגולן וארגן פלוגה משיירי הטנקים והצוותים של כוחות החטיבה בגזרה הדרומית. רס"ן אהוד דפנא ז"ל השתתף בקרבות הבלימה הקשים ואחריהם המשיך בראש פלוגתו בפריצה לסוריה, השתתף בניסיון הראשון לכיבוש תל-שמס וכשזה לא עלה, השתתף בכיבוש התל בהתקפת-לילה. לאחר כיבוש התל חסם את כביש סעסע ובלם התקפות חי"ר ושריון של הסורים. בקרב זה נפגע ונהרג. במעשיו ובלחימתו גילה אומץ-לב רב, תושייה ודבקות במשימה - על-אף מגבלות גופניות, בהיותו נכה ממלחמת 6 הימים".
_________________
את השיר "הודי חמודי" כתב סבא של אהוד דפנא, משה דפנא כשאהוד היה בן 3. כילד הוא שנא את השיר ופעם אחת כשהושמע השיר בעת שהיו כולם במקלט במלחמת העצמאות, ברח אהוד החוצה על אף שהקיבוץ היה תחת הפגזה כבדה. כשהתבגר למד לאהוב את השיר שהפך בעקבות מותו, שיר לזכרו
למה הודי חמודי? / ביצעה שולה חן
זֶה הוּדִי חֲמוּדִי הוּא יֶלֶד קָטָן
גָּר הוּא הַרְחֵק שָׁם בְּעֵמֶק בֵּית שְׁאָן
עֵינַיִם לוֹ תְּכֵלֶת וְרֹאשׁ לְבַנְבַּן
פֶּה לוֹ מָתוֹק מְחַיֵּךְ וּמַקְשָׁן
שׁוֹאֵל בְּלִי הֶרֶף הוּא: לָמָּה זֶה כָּךְ?
"לָמָּה וְלָמָּה" מַעֲבִיר הוּא בַּסָּךְ
הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן-אֲבִיטַל
שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:
לָמָּה טָלֶה עֵת יִפְתַּח אֶת הַפֶּה
יוֹדֵעַ לוֹמַר לִי אַךְ מֶה וְרַק מֶה?
וְלָמָּה צְבִיָּה הַפָּרָה הַחוּמָה
יוֹדַעַת לוֹמַר לִי גַּם מוּ וְגַם מָה?
הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל
שְׁאֵלָה שְׁנִיָּה אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:
לָמָּה הָעֵגֶל הָרָץ לַמֶּרְחָב
שׁוֹלֵחַ לְמַעְלָה לְמַעְלָה זָנָב
וְלָמָּה צְנוֹנִית קְטַנָּה, אֲדֻמָּה
שׁוֹלַחַת זָנָב דַּק אֶל תּוֹךְ אֲדָמָה?
הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל
שְׁאֵלָה שְׁלִישִׁית אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:
לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ תָּמִיד הוּא רִאשׁוֹן
לָרֶדֶת בָּעֶרֶב, לִשְׁכַּב וְלִישֹׁן
וְלָמָּה יָרֵחַ הוּא דַּוְקָא בַּלֵּיל
יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וְהוֹלֵךְ לְטַיֵּל?
"לָמָּה וְלָמָּה" רַבּוֹת עוֹד שָׁאַל
הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל
לָמָּה אוֹהֵב כֹּה הַצֵּל אֶת הָעֵץ?
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב אֶצְלוֹ הוּא רוֹבֵץ
לָמָּה בּוֹרֵחַ הַצֵּל מֵהָאוֹר –
הַשֶּׁמֶשׁ מֵצִיץ בּוֹ, נָסוֹג הוּא אָחוֹר.
לָמָּה הָרוּחַ מַכֶּה אִילָנוֹת?
וְלָמָּה בּוֹכִים כֹּה יוֹנִים וְיוֹנוֹת?
לָמָּה כְּנָפַיִם נִתָּנוּ רַק עוֹף?
וְעוֹד הוּא שׁוֹאֵל בְּלִי קֵץ וּבְלִי סוֹף.
אַךְ תַּעֲנֵהוּ אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ
וְ"לָמָּה" חָדָשׁ אָז מִפִּיהוּ יִצְמַח.
שאול נגר (אל"ם בדימוס) עשה את כל השרות שלו עם אהוד דפנא עד לסיום קורס קצינים. את חוויותיו העלה על הכתב:
הסנדוויץ' הטעים ביותר
בעולם
היה זה ליל חורף גשום
מאוד, קר וחשוך, 1959. אוהלי הסיירים שלנו היו נטועים על מדרונה של גבעה חשופה
וסחופת רוחות אי שם סמוך לדימונה. היינו אז חניכים בבה"ד 1, בשלב הראשון לקראת
היותנו קציני שריון. חברי לאוהל היה אהוד דפנא ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים
בקרב בלימה נגד הסורים ברמת הגולן ב-15 באוקטובר 1973, בהיותו מ"פ טנקים. לאחר
מותו הועלה לדרגת רס"ן ועל פועלו בקרבות אותה מלחמה הוענק לו עיטור העוז. כן,
היה זה אותו אהוד שלכבוד יום הולדתו השלישי חיבר סבו, המשורר והמחנך משה דפנא
ז"ל, את השיר הנודע "למה?" ("הודי חמודי הוא בן אביטל)".
לפני התרגיל הלילי של
אותו יום חיזקנו את יתדות אוהל הסיירים הקטן לבל יעוף ברוח, וסביב שוליו ערמנו גל
עפר ואבנים. סביבו חפרנו תעלת ניקוז הפונה למורד, כדי שמי הגשמים לא יחדרו לאוהל.
על רצפת העפר של האוהל פרסנו שמיכה צבאית דקה והנחנו את ציודנו. כשתרמיל על כתפינו
היינו כול היום בתרגילים רגליים מפרכים שהסתיימו לקראת חשיכה. תרגיל לילי מפרך עוד
ציפה לנו לאחר ארוחת הערב הצבאית והדלה, שאותה אכלנו בתנאיי שדה. כיוון שידעתי כי
נחזור מאוחר הכנתי לי בארוחת הערב סנדוויץ' לאחרי התרגיל, ואותו עטפתי בזהירות
והנחתי אותו בין חפציי באוהל. גם אהוד הכין לו סנדוויץ' כלבבו.
כצפוי היה התרגיל
מפרך ומתיש. גשמים עזים ניתכו על ראשינו מדי פעם. המעילים הצבאיים של אותם הימים
דווקא אהבו את מי הגשמים ואספו אותם לחיקם ועלו יפה במשקל, ולמי ימסרו את העודף אם
לא לחיקנו הקר והמיוזע ממאמץ? חזרנו למאהל הבוצי שטוף הגשם וזחלנו לאוהל ששמר
למרבה הפלא על יציבותו ברוחות העזות. כבר למדנו לעשות הכול בתוך האוהל בישיבה או
בשכיבה – להתלבש ולהתפשט ולסדר את הציוד. השעה כבר קרבה לחצות. אהוד ואני הכנו את
עצמנו לשינה, כשהנעליים הבוציות בפאתי האוהל והגרביים נותרו עלינו להתגבר על הקור.
שכבנו זה לצד זה מכוסים כל אחד בשתי שמיכות צמר דקות ושחוקות, זה מה שהיה
באפסנאות.
לפתע שלח הרעב רמז
דק. מיד נזכרתי בסנדוויץ'. מיששתי בחשיכה ומצאתי אותו. שתי פרוסות עבות של לחם שחור,
מרוחות בנדיבות במרגרינה וביניהן חלבה בכמות ראויה. שתי הפרוסות היו מהודקות זו
לזו כדי שהחלבה תדבק למרגרינה ולא תחליט פתאום לצאת מעצמה החוצה. חשפתי את חציו של
הסנדוויץ' שהיה עטוף בנייר, חפנתי אותו בשתי ידיי כשאצבעותיי מהדקות את הפרוסות זו
לזו, לבל יאבד פירור כלשהו מהחלבה, ונגסתי לתיאבון. לאחר שבא את קרבי כבר לא חשבתי
על הלילה הקצר שנותר לנו ועל יום המחרת, ושנתי ערבה לי כפי שלא חוויתי זמן רב.
היה זה הסנדוויץ'
הטעים ביותר בעולם.
שאול נגר
דצמבר 2013
